כאשר מיתגנו את גולן כ“ארץ בראשית“, מיתגנו בומרנג. הישראלי אוהב לנעוץ בו מכל הבא ליד ומכל חומר ובכל גובה, מעל האדמה ומתחת לה. תגובה לאורי הייטנר

במדורו בשבוע שעבר, “העיקר – לא לפחד“, כותב אורי הייטנר: “קראתי השבוע בפייסבוק משפט שהקפיץ אותי: ‘אל תגעו לי בגולן‘”.

מודה באשמה: המשפט הזה הוא מבית מדרשי… כשהבנתי כי כאשר מיתגנו את גולן כ“ארץ בראשית“, מיתגנו בומרנג.

כי ארץ בראשית נתפסת גם כ“ארץ של אף אחד“: No Man’s Land ובעברית – שטח הפקר, במלוא מובנו של המושג. מול זה, הישראלים לא מסוגלים לעמוד.

אם הגולן של אף אחד – אפשר לקחת, אפשר לנצל משאבים, אפשר לנעוץ בו מכל הבא ליד ומכל חומר ובכל גובה, מעל האדמה ומתחת לה, על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן.

כי של מי הגולן הזה, בסך הכול? של אף אחד.

כן?

ומה בדבר אותן עשר שנים שבהן הקרבנו זמן חופשי, שכחנו שיש לנו משפחות, הקרבנו כל רגע פרטי ונלחמנו על הגולן הזה, בשיניים ובציפורניים, כדי שלא יהיה אתנן לשלום הזוי? הרי הוא של אף אחד, לא? אז למה להתאמץ עליו כל כך…

מה בדבר כל מה שיצרנו כאן, שהוא למעלה מטוב – זה לא שלנו? – של כל אחד ואחד מאתנו, שיכול לומר בפה מלא ולב שקט: זה שלי! ואף לציין: אל תגעו לי בגולן, או לפחות: בקשו הסכמתנו.

אם כבר התכנסנו וקראתם עד כאן, בואו נפריך כמה סיסמאות, מיתוסים ואתוס אחד או שניים, שקשורים לנושא. נאמר שהם חמודים לתקופה של מאבקים, אבל אחר כך, על קרקע המציאות, נותרים מהם רק רסיסים שהתנפצו.

ציטטת, הייטנר, את יעל מאלי, שאמרה בעת המאבק: “אנחנו חיכינו לה לאדמת הגולן והיא חיכתה לנו“. נו באמת, ככה מוחקים למעלה ממאה אלף אזרחים סוריים, חקלאים ועובדי מדינה, שהיו כאן עד 1967? וגם את הביזנטים הנוצריים, הממלוכים, הבדואים, הצ‘רקסים, הדרוזים – לפניהם. אם הכוונה לחשיפת הגולן היהודי ההיסטורי, של תקופת המשנה והתלמוד, נזכיר שאת הרוב גילו כבר שומכר ואוליפנט לפנינו.

להב המחרשה? הצחקתם

נרחיב כאן אודות אתוס ציוני, שאת תחילתו הזכרנו כבר: כיבוש הארץ, על פיו מצווים אנו לכבוש את הארץ באמצעות שלמת בטון ומלט, מחד גיסא ובאמצעות רגלינו הכובשות את הריה וקוציה, מאידך גיסא. הישראלי מחבק את שני הצדדים ומאמצם אל לבו ולא שם לב שהם דווקא לא כל כך חברים זה לזה.

מדוע? כל שטח ריק, אותה “ארץ בראשית“, הוא בשבילו הזמנה לכיבוש ונעיצת עובדות בשטח, כולל הוספת יישובים, חובה.

או שלא?… תכף נחזור לזה.

כיבוש ברגליים? אתוס ציוני ענק שבאופן מעשי, גם סמלי, ניתן להגשימו היום רק בגולן, שהליכה במרחביו יוצרת תחושת אין סוף ואשליה של ראשוניות. הגולן מזמין וזמין להשתחרר ממועקת הגבולות החונקים, ממזרח וממערב, מחומות ההפרדה ודרכי הטשטוש והתיל.

המטייל בגולן חש שהוא כובש כל פעם את הגולן מחדש – ברגליו, בטרקטורוניו, בסנפלינג ובטיפוס, עם כל המלים השמחות שפורצות כאן כהורה סוערת… אבל את התחושה היפה הזאת אי אפשר לשמר, אם המרחבים מתכסים בברזל ובמלט, הלא כן?

המטייל בו חש שהוא כובש כל פעם את הגולן מחדש – ברגליו, בטרקטורוניו, בסנפלינג ובטיפוס, עם כל המלים השמחות שפורצות כאן כהורה סוערת… אבל את התחושה היפה הזאת אי אפשר לשמר, אם המרחבים מתכסים בברזל ובמלט, הלא כן?

נסיים בהפרכת גדול המיתוסים הציוניים: ההתיישבות והמחרשה שקובעות את גבולותינו.

גדעון ביגר ודוד שטנר העזו לברר את הסוגיה במחקרם: “‘להב המחרשה קבע את הגבול‘ – גבול ישראל–ירדן 1922-1994″ (2007) ובסיכומו הם כותבים: “… הקביעה כי ‘להב המחרשה יקבע את הגבול‘, סיסמה זו ששירתה את התפרסות היישובים העבריים, במחצית השנייה של תקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל, מאז דיוני ועדת החקירה המלכותית (ועדת פיל) ב-1937 לא הוכחה מעולם כנכונה… …את מקומם של הקווים השונים קבעו הכיבושים הצבאיים והסכמים בין מפקדים, שהתבססו על צרכים אסטרטגיים ולא על מיקום של אדמות חקלאיות ושל יישובים… …ההתיישבות ישראלים בחצי האי סיני לא הביאה לשינויי קו הגבול עם מצרים וזה חזר למקומו ההיסטורי…”.

אכן, מיתוסים טיבם שיתנפצו אל קרקע המציאות.

“אז את מתנגדת להקמת יישובים חדשים בגולן!”, קובעים המתריסים. תשובתי: לשם מה?

ברור שלא אוכל לעצור כאן שום תהליך שכבר נמצא בעיצומו, אולי אגרום בסך הכול לחשוב מחדש על יצירת איזון בין שני הניגודים: כיסוי הגולן בברזל ובמלט, מול כיסוי הגולן ברגלים ובכנפיים.

עבורי, הגולן הוא אני, כפי שהמדינה היא אני ומי שרוצה לאמץ את האמירה “אל תגעו לי בגולן” – מוזמן.