קיבוץ מיצר לא נמצא על הדרך לשום מקום. הוא הסמן המזרחי של יישובי דרום הגולן ומחלונות הבתים, רואים החברים את ירדן וסוריה. הנוי מטופל במידת המינימום, אבל התקוות לעתיד נמצאות במקסימום
לקיבוץ מיצר לא תגיעו במקרה, ולא תחלפו על פניו בדרככם מהכא להתם. למיצר צריך להגיע בכוונה תחילה. נוסעים על כביש 98 דרומה, חולפים על פני צומת אפיק ופונים מיד מזרחה. נוסעים לכיוון הגבול וברגע שמתעורר החשש שמא אנחנו כבר בחו”ל, מתגלה הקיבוץ במלוא הדרו. האמת היא שאי אפשר לחצות כאן את הגבול בטעות מפני שהוא עובר בתוך הערוץ העמוק של נחל הרוקאד וגם מיטיבי לכת כמונו לא יחצו אותו בקלות.
עוברים על פני הרפת המשותפת לאפיק ולמיצר ונעצרים אל מול השער הצהוב. החדירה לתוך הקיבוץ אינה פשוטה. בגלל קרבת הגבול, גדר מערכת איתנה מגנה על תושבי הקיבוץ מפני בני כוחות השחור, אבל אנחנו בני אור, וחיש קל אנחנו מוצאים את הפשפש המוביל אותנו פנימה.
מתחילים את הקפת הקיבוץ לאורך דרך המערכת. בצד הדרך, מבנה בטון עגול שבמבט פנימה נראה כמו מתקן לשאיבת מים. מי בנה? מתי? למה? לא ברור, וגם חברי מיצר אינם פותרים את התעלומה. והרי לכם הקוראים חידה נושאת פרסים. מי שיזהה את המבנה ושימושיו יזכה בסיור אתנו באחד מהמסלולים הבאים של “שביל יישובי הגולן” .
מעבר לגדר, נראה המפעל לטיפול בשפכים של יישובי דרום הגולן. המפעל יפיק גם מים מטוהרים להשקיה וגם חשמל. החשמל ייוצר משרפת הגז הנפלט במהלך פירוק הפסולת האורגנית.
את קו האופק מקשטים הכפרים של דרום סוריה וצפון ירדן. בקרבת מקום, נמצא משולש הגבולות, בו נפגשים שטחי ישראל, סוריה וירדן. תושבי מיצר הם היחידים בגולן שזוכים לראות מחלונות ביתם שתי מדינות זרות.
שטח הקיבוץ, המוקף על ידי גדר המערכת, כולל בתוכו שטחי גינון וחורש רחבי ידיים. למרות זאת, אנחנו משלימים את ההקפה בפחות מחצי שעה והדבר מעורר מחשבות נוגות על כך שהיום לא נקבל פטור מחדר הכושר.
נכנסים פנימה אל הקיבוץ ונעצרים ברחבת החנייה. קיבוץ מיצר נוסד בשנת 1981 וידע בעיקר קשיים ומשברים. בשנת 1989, ננטש לחלוטין ושנתיים אחר כך, הגיע אליו גרעין חדש בכוונה להחיות אותו. מניסיון זה, נותרו בקיבוץ 33 חברים, הנושאים את הדגל בגאווה ותקווה.
סביב רחבת החנייה, מספר מבני בטון אסבסטוניים, המשמשים את המכינה הקדם-צבאית, שמצאה לה אחיזה כאן. באחד המבנים – טלפון ציבורי אמיתי ועובד כמו “לפני שנות אלף בקיבוץ”. “ההיה או חלמתי חלום?”.
בשבילי המכינה, אנחנו פוגשים את שלו עזר, חניך במכינה, שמחמת געגועים למקום, קיצר את חופשת השבת וחזר למכינה.
שלו מספר שזו המכינה החילונית השנייה שהוקמה בארץ ויש בה כיום 49 חניכים. חלק מהמדריכים הם בוגרי המכינה שחזרו אליה לאחר שירותם הצבאי והדבר מעיד על החיבה העזה שיש בין החניכים למקום.
את המכינה מנהל תומר שלם, ממבוא חמה, בנו של אמיתי. אנחנו מתמלאים גאווה על כך שהדור הבא כבר תופס עמדות פיקוד וממשיך במעשי אבות. מצער לשמוע שחניכי המכללה אינם נמצאים בקשר עם חברי הקיבוץ ומעדיפים לבצע את הפעילות ההתנדבותית ביישובי הגולן השכנים.
שדרה ארוכה מובילה אותנו מהמכינה אל אזור המגורים של הקיבוץ. לאורך השדרה פזורים מוסדות הקיבוץ ההכרחיים – מגרש כדורגל, כדורסל, בית ילדים נטוש (נוסעים למבוא חמה) ומועדון, עליו ניכרים עדיין סימני מסיבת חנוכה.
שטח המגורים של הקיבוץ כולל מספר גדול במיוחד של בתים ביחס למספר החברים. המרחבים בין הבתים הם עצומים ומכוסים במדשאות ענק ושטחי נוי המטופלים במידת המינימום ההכרחית.
על אחת המדשאות, אנחנו פוגשים את רבקה’לה המשחקת עם בתה. רבקה’לה מספרת שהקיבוץ נמצא בתהליכי מעבר למעמד של מושב עובדים ושכל קשייהם של החברים עומדים לחלוף כהרף עין.
אישור על כך אנחנו מקבלים, על כוס קפה, בביתם של אביבה וראובן פינקר. משפחת פינקר הגיעה לכאן ב-1991 ומאז לא נטשו, תוך שהם ניצבים איתן לצדו של הרעיון השיתופי.
למרות זאת, הם מקבלים באהבה את ההחלטה לעבור למבנה החדש, שבמסגרתו יזכו הוותיקים בבעלות על אמצעי היצור של הקיבוץ כולל הרפת, הלול, גידולי השדה ושותפות בחמת גדר. למצטרפים החדשים, מכינים 80 נחלות וועדת קבלה, שתבלום את ההסתערות על גדרות הקיבוץ.
העיניים נוצצות והלב מתרחב מאופטימיות לקראת הבאות.
כשאנחנו עוזבים, כבר ירד החושך על הקיבוץ. אנחנו מטפסים אל גג המוצב שבפאתי הקיבוץ וצופים אל האורות הנוצצים של הכפרים שמעבר לגבול.
אין אלא לקוות שהשלווה האופפת את האזור תמשיך ותאפשר לחברי מיצר להגשים את חלומם.
