אורי הייטנר“לא בשמים היא“, התקליט של בני איתן, הוא הזמנה למסע מאתגר. זה לא אמור להיות תקליט של מוזיקת רקע למנגל. התקליט הזה מיועד להאזנה ברוב קשב, התרכזות והתמודדות עם שאלות החיים
“נשאלת השאלה: למה אנחנו כאן/ היא לא תעזוב היא לא תתנצל/ נדבקת כמו צל/ ואין להינצל// למה אתה כאן? מהו התפקיד/ איזה מין דיוקן תצייר לעתיד?/ שאלה לא נוחה, זה נכון/ ואין הנחות“.
כך, במילים אלו, נפתח תקליטו (כן, כך אני בוחר לקרוא בעברית לדיסק /אלבום) של בני איתן, איש הגולן, חבר מושב יונתן – “לא בשמים היא“. תקליט שנפתח בשאלת השאלות המעסיקות את הפילוסופיה העולמית והיהודית מקדמת דנא, מהי משמעות החיים, יוצר מלכתחילה ציפיות גבוהות. פתיחה כזו היא הזמנה למסע מאתגר. זה לא אמור להיות תקליט של מוזיקת רקע למנגל. התקליט הזה, ובו 15 שירים שאת כולם כתב והלחין בני איתן ומלווה אותו חבורת נגנים מגוונת ורצינית; תקליט בסגנון המשלב רוק רך עם נגיעות ג‘אז, ומזכיר באופן השירה, בלחנים ובתחומי העניין את יצירתו של שולי רנד – מיועד להאזנה ברוב קשב, התרכזות והתמודדות עם שאלות החיים.
“הטקסטים ברורים וכתובים בגובה העיניים“, מבטיח בני בהקדמה ומקיים. הם ברורים, “אבל לא מחלקים פטור מחשיבה“. זהו תקליט קונספט, העוסק בשאלות החיים דרך הטקסטים היהודים, כאשר סדר השירים בו הוא מלאכת מחשבת של בניית רעיון. השירים כולם מתכתבים עם מקורות ישראל, אך כפי שכותב בני בהקדמה, “אלה לא שירים דתיים, זו לא מוזיקה דתית ואין חובה להיות דתי כדי להבין אותם“.
יש משהו בעולם הדרוש לי
משמעות החיים, על פי בני איתן, מתגלה משיר לשיר, טפח אחר טפח, בערכים של שליחות ותיקון עולם, של בחירה חופשית, של אהבת הרֵעַ, של הכרעה דמוקרטית, של מחלוקת מתוך כבוד הדדי, של “לא תעמוד על דם רעך“, של עשיית חסד ושל חופש הבחירה.
משמעות החיים, על פי בני איתן, מתגלה משיר לשיר, טפח אחר טפח, בערכים של שליחות ותיקון עולם, של בחירה חופשית, של אהבת הרֵעַ, של הכרעה דמוקרטית, של מחלוקת מתוך כבוד הדדי, של עשיית חסד ושל חופש הבחירה
בסקירה זו, אוכל להזכיר במילים ספורות כל שיר (במעט שקוצר היריעה מאפשר), אך כבר כאן אומר – אני אוהב את התקליט, מזדהה עם רבים ממסריו וממליץ בחום להקשיב לו, הקשבה פעילה, הקשבה דרוכה.
אז למה אנחנו כאן? פותח בני בשאלה זו את התקליט, בשיר “הוסיפו אותך“. הוא מתכתב עם פסוק מתפילת העמידה ביום הכיפורים: “אלוהיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי” ובפרשנות של הרב קוק, לפיו עד שלא נוצרתי, העולם לא היה זקוק לי. כשנוצרתי – סימן הוא שיש משהו בעולם הדרוש לי, שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. בהמשך השיר, הוא כותב: “אתה נמצא בעולם כדי לתקן/ להפוך רע לטוב ולהפוך לא לכן/ הרבה יש פה מה ליישר/ גם אם תתקשה“.
“שמעתי אומרים נלכה דותינה” אמר האיש שיוסף פגש ושאל אותו אם ראה את אחיו. האיש ידע שהם בדותן, אך סגנון התשובה המתחמק כאילו מזהיר את יוסף. בכך, הוא מעמיד בפניו בחירה חופשית ובני רואה בערך זה את אחד מעיקרי משמעות החיים ומשמעות היהדות. הבחירה של יוסף ללכת לאחיו, למרות האזהרה, הייתה בחירה בסכנת חיים, אך גם בקיום התסריט של ברית בין הבתרים, של הקמת העם דרך עבדות ארוכה ממצרים ויציאה ממנה אל החירות. “שמעתי אומרים נלכה” הוא השיר השני בתקליט. “שמעתי אומרים נלכה/ כל התכנית כבר ערוכה:/ הבור, השיירה, ‘מותך‘/ חלום פרעה ופתרונך/ הכול צפוי בעתידך/ אך הרשות היא שלך“.
לא בשמים היא
“אחת בדורה” היא רות המואבייה. בני מתאר כיצד התנ“ך מציג בפנינו שושלות של עשרה דורות, שהדור העשירי מחולל מפנה באנושות או בעם ישראל: מאדם לנוח, מנוח לאברהם, מפרץ לדוד. אך בדור השביעי, בעשירייה שבין פרץ לדוד, מתרחשת תפנית מרתקת –נכנסת רות המואבייה וזאת, למרות שחל איסור מוחלט למואבי לבוא בקהל ישראל עד עשרה דורות. והנה, דווקא היא מולידה את מחולל מלכות יהודה. איך זה קרה? בזכות סגולותיה הייחודיות, שתקנו את קלקולי החוליה של בועז. בבועז גברה היהירות ואילו רות מגלמת ערכים של ענווה ומסירות.
השיר “מקום בית המקדש” עוסק באגדה על פיה מקומו של בית המקדש הוא בכל מקום שיש בו רעות ואחווה בין אדם לזולתו. במקום שבו נשפכות דמעות אהבה – שם מקום המקדש. השיר הוא בלדה המספרת על שני אחים בשדות סמוכים, כשכל אחד חושב כדי שייתן עוד משלו לעזרת אחיו, שצרכיו גדולים משלו. “בגבול נפגשו/ ברוב התרגשות,/ עם מנחותיהם/ נפלו על צוואר/ דמעות אהבה/ זלגו ביניהם// אמרו במרום:/ הן זה המקום/ אשר בו ישכון“.
שיר הנושא, “לא בשמים היא” הוא השיר החשוב בתקליט, לטעמי (וכך מן הסתם גם לטעמו של היוצר, שהכתיר בו את שם התקליט). השיר עוסק במדרש הידוע על “תנורו של עכנאי“. היה זה ויכוח הלכתי על שאלת טומאה וטוהרה של תנור השייך לאדם מסוים. סוגיה צדדית ולא רלוונטי לחלוטין לימינו; גם לא להלכה של מאות השנים האחרונות. אך פרוטוקול הפולמוס המרתק הופך אותו לסיפור מכונן ביהדות. בדיון הזה, מתעוררת מחלוקת בין רבי אליעזר לשאר החכמים. הוא דבק בדעת היחיד שלו ומוכיח באותות ובמופתים שהצדק עמו ור‘ יהושע פוסל את המופתים, בטענה שאין הם ראיה בדיון אנושי, ארצי. גם כשר‘ אליעזר מעיד את השמים לטובתו, באמצעות בת קול, גוער ר‘ יהושע בשמים: “לא בשמים היא“. כלומר, התורה נתנה לנו בהר סיני ומאז, בידינו האחריות המוחלטת לפרש אותה כהבנתנו האנושית וההכרעה שלנו, המתקבלת ברוב דעות, היא הפסיקה המחייבת. בני מתרגם את המדרש לשפת שיר, עד סופו – שבו אליהו מספר– ששעה שר‘ יהושע אמר את הדברים, חייך הקב“ה לעצמו ואמר: “ניצחוני בניי, ניצחוני בניי“.
במהלך רטורי מרתק, בני הופך דווקא את המחלוקת המשמימה על התנור לפזמון החוזר, ובכך כאילו מבליט איך מסר כל כך מהותי יוצא מתוך דיון על נושא לא הכי מרתק. אך יש בכך גם מסר, על החשיבות של הלימוד, לימוד לשמו ואף פלפול לשמו
במהלך רטורי מרתק, בני הופך דווקא את המחלוקת המשמימה על התנור לפזמון החוזר, ובכך כאילו מבליט איך מסר כל כך מהותי יוצא מתוך דיון על נושא לא הכי מרתק. אך יש בכך גם מסר, על החשיבות של הלימוד, לימוד לשמו ואף פלפול לשמו. זאת עבודת ה‘, לאחר חורבן הבית. “התורה הרי מתקיימת על הארץ/ לא בשמים ובטח שלא בעל–טבעי/ עבודתנו בעולם היא חיפוש האמת/ בשכל שקיבלנו, בכלים שיש כאן/ החיפוש האין–סופי הזה הוא עבודת ה‘// הפלפול והמדרש – עבודת ה‘/ הוויכוח והראיה/ המחקר לעומקו של עניין מסוים/ השינוי, החידוש למה שכבר קיים – ההלכה הולכת לשם“. אהבתי מאוד את השיר הזה.
השורש היהודי
“פטם את הקטורת, אבטינס” מבוסס על סיפור מן התלמוד הירושלמי, על משפחה מסוימת, משפחת אבטינס, שהייתה בקיאה באחת מעבודות בית המקדש – פיטום הקטורת וסירבה לחלוק עם אחרים את הסוד המקצועי. כשהם שבתו, בשל סכסוך כלשהו, לא היה מי שידעו את מלאכתם. איני מתחבר לכל ענייני עבודת המקדש וגם לשיר הזה לא התחברתי כל כך. אבל דווקא המנגינה שלו תפסה אותי, ולא אחת מצאתי את עצמי מזמזם “כתוש את זה כתוש את זה/ הדק היטב הדק“.
השיר שאליו התחברתי יותר מכל הוא “שורשים“, שמתוכו בחרתי את הכותרת של מאמר זה. על פי מדרש חז“ל, כולנו, כל היהודים בכל הדורות, היינו במעמד הר סיני. בני חוזר אל אירועים תנ“כיים וקובע: “אם אני נמצא עכשיו – גם הייתי שם“
השיר שאליו התחברתי יותר מכל הוא “שורשים“, שמתוכו בחרתי את הכותרת של מאמר זה. על פי מדרש חז“ל, כולנו, כל היהודים בכל הדורות, היינו במעמד הר סיני. בני חוזר אל אירועים תנ“כיים וקובע: “אם אני נמצא עכשיו – גם הייתי שם“. בחירותיו מעניינות: משה רבנו הבוקע את ים סוף (חז“ל אמרו שמה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי), דוד המלך הרוקד עם כל העם בהגיע ארון הברית ור‘ עקיבא הרואה שועלים מהלכים בחורבות בית המקדש ושמח, כי כאשר הוא רואה את התגשמות נבואות החורבן הוא בוטח בהתגשמות נבואות הנחמה. לאחר מכן, מציין בני רשימה ארוכה של שמות אישים מתולדות העם היהודי ומורשת ישראל, החל ביהושע ושמואל, דרך בן זכאי וריש לקיש, בואכה אלברט איינשטיין, מרטין בובר, עגנון וא.ד. גורדון ועד אלתרמן, פן, שלונסקי וזך ומספר – “כולם הם שורשיי“. אני מזדהה מאוד עם האמירה הזו, כי זו בדיוק גישתי לתרבות היהודית.
השיר “אל תגידו מים מים” עוסק ב“ארבעה שנכנסו לפרדס“. מר‘ עקיבא של מדרש השועלים בהר הבית ומי שנכנס לפרדס בשלום ויצא בשלום, המעבר לשיר “ואהבת לרעך כמוך“, שר‘ עקיבא הגדיר אותו ככלל גדול בתורה, כלומר כמפתח להבנתה ולימודה – הוא מעבר טבעי. השיר “יע“ל קג“מ” עוסק בזוג האמוראים, אביי ורבא ומעלה על נס את תרבות המחלוקת שלהם, שהייתה תמיד לשם שמים ולא גרעה מאהבתם זה לזה – כמופת לתרבות מחלוקת הראויה לימינו. השיר “חסד” מציב את ערך החסד כערך נעלה ביהדות וכמופת.
הבחירה החופשית
השיר “ולא מיחו רבנן” עוסק במדרש על קמצא ובר–קמצא ועל שנאת החינם שבעטיה חרבה ירושלים. הדגש של בני, וזה גם הדגש שלי על המדרש (ועוד אכתוב על כך מאמר) הוא לא על התנהגותו של הגביר, שגירש בבושת פנים את בר–קמצא, אלא על התנהגותם של גדולי הדור, שישבו בסעודה של הטייקון, ראו את העוול ושתקו. חוסר המנהיגות של השותקים, של ההנהגה שעמדה על דמו של בר–קמצא, היא הגורם לחורבן.
השיר “בין אדם לחברו” מבהיר מה עיקר ומה תפל במצוות היהדות. הכותרת מבהירה זאת היטב. השיר “פרדוקס גן עדן” תוהה מה תפקידו של עץ הדעת טוב ורע בגן העדן, אם אסור לאכול מפירותיו? העץ מגלם את הבחירה החופשית של האדם. האל העמיד כבר לפני האדם הראשון את הבחירה, אם לשמוע בקולו, או להתפתות, למרות שלא היו לו עדיין הכלים התבוניים והמוסריים לבחירה החופשית. את הכלים הללו הוא קיבל כשנגס מעץ הדעת. חופש הבחירה הוא המתנה הגדולה ביותר לאדם. התקליט מסתיים בשיר “תודה לאל“, שהוא לחן (שאני מודה שלא התחברתי אליו) למילים הנפלאות מן התפילה: “אילו פינו מלא שירה כים/ ולשוננו רינה כהמון גליו/ אין אנחנו מספיקים להודות לך“.
אני אוהב מאוד את התקליט הזה וממליץ עליו בחום. גילוי נאות – תמכתי בהוצאתו, בגיוס המונים. אך אזהרה – מי שאינו מתכוון להקשיב לו ברוב קשב ולהעמיק במילותיו ומסריו, יחמיץ את התקליט כולו. הוא מומלץ למי שמעוניין בהאזנה פעילה.
