"סיפור חיי מדגיש את כוח הרצון האנושי להתגבר על מכשולים ולבנות חיים משמעותיים, גם בצל הטרגדיה של השואה והקשיים שבאו בעקבותיה"
מאת: גיטל ואטורי
ת כנית "בוחרים מחר לעד" בקצרין היא דוגמה מרגשת לכוחה של הקהילה וליכולת לחבר בין דורות. במסגרת התכנית, סטודנטים צעירים מלווים שורדי שואה, לומדים את סיפוריהם ומסייעים להם להשתלב בקהילה. התכנית, מייסודה של הסוכנות היהודית, בשותפות קרן היסוד, מפעל הפיס, מקומית קצרין ומרכז הצעירים בקצרין, פועלת לחיזוק הקשר הבין-דורי ולסיוע לשורדי שואה.
אחד מהמיזמים של התכנית הוא טור בעיתון המקומי "שישי בגולן", בו ותיקי קצרין משתפים את סיפוריהם האישיים. אנו שמחים להציג בפניכם את סיפורו המרתק של אלכסנדרו רוזנפלד, שורד שואה ותושב העיר קצרין.
ילדות בצל השואה ברומניה
נולדתי בטימישוארה, רומניה, ב-24 באוקטובר 1936, תקופה סוערת בהיסטוריה האירופית. ילדותי הייתה רצופת אתגרים, במיוחד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. גדלתי בעיקר אצל סבתי, כיוון שהוריי נאלצו להימלט מרדיפות ומעבודות כפייה.
באותה תקופה, רומניה עברה תהפוכות פוליטיות וטריטוריאליות דרמטיות. ב-27 ביוני 1940, נאלצה רומניה להסגיר לברית המועצות את בסרביה ובוקובינה הצפונית. כעבור חודשיים, ב-30 באוגוסט, נאלצה למסור להונגריה את טרנסילבניה הצפונית. מציאות זו השפיעה עמוקות על חיי היהודים ברומניה ובכללם משפחתי.
חיים תחת משטר אנטישמי
ב-1942, כשהייתי בן שש, עברנו לפרבר קונסטלב, ליד טימישוארה. זו הייתה תקופה מסוכנת במיוחד ליהודים ברומניה, שסבלו מרדיפות קשות תחת המשטר האנטישמי. נאלצנו להסתתר מפני הגרמנים שהחלו לקחת ילדים יהודים. חיינו בפחד מתמיד ובעוני מחפיר.
הג'וינט סיפק לנו מעט מזון – חצי ליטר חלב ומלאי (עוגת קמח תירס רומנית). כילד בן שש, נאלצתי לצעוד כ-10 ק"מ מדי יום כדי לקבל את המזון הזה. זיכרון מרגש מאותה תקופה הוא עצירתי ליד פלוגת חיילים שתמיד כיבדו אותי במרק צ'ורבה. חוויה זו לימדה אותי על החמלה האנושית, גם בתקופות הקשות ביותר.
המלחמה פיצלה את משפחתי. אבי היה עריק מהצבא והוריי היו במנוסה מתמדת. סבתי לקחה עלינו אחריות ולימדה אותנו לקבץ נדבות בשלוש שפות. בביתה דיברנו רק גרמנית, אולי כניסיון להסתגל למציאות החדשה. העוני היה קשה מנשוא – היו לי רק זוג נעליים פתוחות, וסבתא הייתה מנקה לי את השלג מהרגליים כשחזרתי הביתה.
חיים לאחר המלחמה
לאחר המלחמה, דודתי מצד אמי לקחה אותי לביתה, כביכול כדי לדאוג לי טוב יותר. למרות הכוונות הטובות, מצאתי את עצמי בתנאים קשים, עובד בבית המלאכה לחייטות של דודי ומטפל בבעלה הסיעודי. לא התקבלתי לבית הספר עד גיל שמונה, בשל יהדותי והייתי היהודי היחיד באזור, מלבד דודתי. בזמני הפנוי, הייתי יושב בשדה תירס מאחורי הבית וחושב לעצמי שילד לא אמור לסבול כך.
בגיל 12, החלטתי לקחת את גורלי בידיי. ברחתי מבית דודתי בעזרת חבר שהגיע מעיר סמוכה ללמוד חייטות. הוא לקח אותי לביתו ואימו השלימה את הסכום לכרטיס רכבת. הגעתי לבית סבתי בינואר, לבוש במכנסיים קצרים וגרביים קרועות. מכיוון שסבתא לא יכלה לדאוג לי, נסעתי לעיר ארד, לאמי. בסופו של דבר, עליתי לישראל ב-1951, בגיל 14, יחד עם הוריי.
חיים חדשים בישראל
התחלנו את חיינו במעברה ועבדתי בבניין, בשכר של לירה ליום. במקביל, השלמתי את לימודיי בערבים. בגיל 17, כבר הקמתי משפחה והתחתנתי עם שכנתי מהאוהל הסמוך. התגייסתי לגבעתי, אך שוחררתי כעבור שנה, בשל מצבי המשפחתי.
לאחר השחרור, עברתי קורס קצינים במילואים. למדתי הנדסת בניין והייתי אחראי על פרויקטים גדולים, כמו הקמת מפעל 'אלבין' בחיפה. השתתפתי במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים, אירועים שעיצבו את זהותי הישראלית. הקריירה שלי לקחה אותי גם מעבר לים – נסעתי לדרום אפריקה לתקופה קצרה לצורך פרנסה, וב-1983, עבדתי בניגריה בשליחות 'סולל בונה', שם הכרתי את אשתי השנייה, דבורה".
תובנות וערכים לחיים
חוויותיי לימדו אותי את חשיבות הלמידה המתמדת וההתפתחות האישית. בניתי את עצמי כי לא היה לי ממש מודל לחיקוי. נשבעתי לעצמי שאקים משפחה, אלמד ואתפתח, ושהמשפחה שלי לעולם לא תרעב. אהבת הארץ והמשפחה הפכו לערכים מרכזיים בחיי.
הספר "חלף עם הרוח" השפיע עליי במיוחד ולימד אותי על חשיבות כוח הרצון וממה להימנע בחיים. למדתי לשמור על שמחת חיים ואופטימיות למרות קשיים ואני מאמין שזהו המפתח להזדקנות מאושרת.
סיפור חיי מדגיש את כוח הרצון האנושי להתגבר על מכשולים ולבנות חיים משמעותיים, גם בצל הטרגדיה של השואה והקשיים שבאו בעקבותיה. אני מקווה שסיפורי יוכל לשמש השראה לדורות הבאים ולהזכיר להם את חשיבות הזיכרון והלקחים מהעבר.
למרות כל מה שעברתי, עדיין יש בי תשוקה לגלות עוד מהעולם. חלום שעדיין לא הגשמתי הוא לנסוע למזרח הרחוק ולבקר בארצות מתפתחות כמו קמבודיה ווייטנאם. אני מאמין שלעולם לא מאוחר מדי להמשיך ללמוד, להתפתח ולחוות חוויות חדשות.
ותיקים המעוניינים שסיפורם יופיע בטור זה מוזמנים לפנות
לצוות יקירי העיר במייל yakirey.kazrin@gmail.com
