טיול הוותיקים יצא הפעם לנהריים, כוכב הירדן ואתר שחזור תחנת הרכבת החיג'זית בצמח
מאיר שרמן
טיולי הוותיקים הם שילוב של מפגש חברתי, יציאה אל הטבע ולימוד משותף. הפעם, התחיל הטיול בארוחת בוקר בבית גבריאל. שני אוטובוסים מלאים במטיילי הגולן חנו להם ברחבת החנייה לאוטובוסים ואנחנו, קבוצת המטיילים, התפזרנו אל שולחנות האוכל בלובי של בית גבריאל. הצטערנו לגלות שבית הקפה במקום נסגר ובמקומו, היה שם מזנון קטן של קפה ומאפה, אבל אנחנו באנו עם כריכים מוכנים מהבית. קופסאות נלוות עם רצועות של גזר, ריבועי קולרבי ופרוסות עגבנייה עם מלפפונים רחוצים היטב…
היעדר בית הקפה במקום היה מעציב, מצד אחד, אך מאידך גיסא, לפתע שמנו לב שיש בבית גבריאל גם אולמות תצוגה של תערוכות, עבודות אמנות ואפילו פינת שלום ובה מוזאון קטן, שמנציח את ישיבת אשרור הסכם השלום, שנחתם בזמנו בין חוסיין מלך ירדן לממשלת ישראל. במקום פריטים, (הכאפייה של חוסיין…) ותמונות וכן סרטון שמוקרן בלופ ובו סיפור בית גבריאל וההיסטוריה שלו, לצד ההיסטוריה שאירח.
כאשר אתה מטייל עם וותיקים, מזומנות לך תמיד הפתעות של מי שמצביע בהתרגשות ואומר: "היי, זאת אני שם בתמונה", שהרי הוותיקים הם הם ההיסטוריה בעצמם.
נסענו, אם כן, לנהריים. במקום יש קומפלקס של סכרים ומפלים, מבנים ושרידים של תחנת הכוח של פנחס רוטנברג, האיש שיזם הקמת רשת אספקת חשמל ליישוב המתחדש בעמק. המקום הפך לאתר מבקרים ויש בו שבילים וגשרים משוחזרים
אחרי ארוחת הבוקר, עלינו על האוטובוסים לביקור בנהריים. זאת, למרות שהיינו אמורים לבקר גם באתר תחנת הרכבת החיג'אזית, שנמצאת ממול לבית גבריאל. אלא שהמקום משמש כיום את הסטודנטים שלומדים לימודי ארץ ישראל, מטעם מכללת כנרת ובבוקר, הסטודנטים “כובשים” את המקום. המדריכה שלנו, אביה חן, בעצמה בוגרת המגמה, הבטיחה לנו שיש לה דרך לפתוח לנו את המקום עם סיום הטיול, בשעה שהתלמידים כבר אינם שם.
נסענו, אם כן, לנהריים – מפגש הנהרות ירדן וירמוך, לכן המקום נקרא נהריים, על שם שני הנהרות, כמו ארם נהריים, שנקרא כך על שם החידקל והפרת, שנפגשים שם. במקום יש קומפלקס של סכרים ומפלים, מבנים ושרידים של תחנת הכוח של פנחס רוטנברג, האיש שיזם הקמת רשת אספקת חשמל ליישוב המתחדש בעמק. המקום הפך לאתר מבקרים ויש בו שבילים וגשרים משוחזרים וכן מדריכים מקומיים, שמסבירים את ההיסטוריה של המקום ואפילו מקרינים סרטון מושקע ומסביר.
עד חתימת הסכם השלום בין ירדן לישראל (1994) היה המקום אזור חיץ, גבול בין המדינות. לאחר הסכם השלום, החלו לזרום מבקרים רבים למקום. ב-1997, ביקרו במקום תלמידות ביה"ס אמי"ת, מבית שמש, וחייל ירדני פתח עליהן באש. שבע נערות נהרגו ושש נפצעו, מהן שתיים קשה. החייל הוגדר כמעורער בנפשו וחוסיין מלך ירדן הגיע לכל אחד מבתי הנרצחות, כרע על ברכיו (!) בפני כל משפחה וביקש מחילה.
כיום, מונצחות הבנות במקום באמצעות גינה מיוחדת, שבה יש אזכור ותמונה של כל אחת ואחת מ"הפרחים", הבנות שנקטפו שם בדמי חייהן.
כוכב הרוחות הערות
משם נסענו ל"כוכב הירדן", מבצר צלבני שיש מי שקורא לו כוכב הרוחות, ובצדק… רוחות ערות נשבו שם בפסגת המצוק ואנחנו מצאנו מסתור בחדר גדול, אחד מחדרי המבצר המפואר שבמקום. למעשה, מדובר בשני מבצרים, האחד חיצוני והאחר פנימי יותר, מעין "קו שני", לנסיגה במקרה של חוסר ברירה. המבנה המיוחד הזה שימש
אב-טיפוס למבצרים צלבניים אחרים, כך הסביר לנו המדריך, עמית מועלם שמו. מועלם פירושו "מורה" בערבית והבחור אכן גלגל לנו את תולדות הצלבנים בחדר המסתור שמצאנו, להסתתר בו מן הרוחות.
עמית הסביר מה גרם לאלפי נוצרים מרחבי אירופה לעזוב את כפריהם, נשותיהם ומשפחתם ולצאת למסע ארוך ומסוכן לארץ הקודש, ישראל, כל זאת, על מנת לשחרר את ירושלים מידי הכובשים המוסלמים.
האם היו קנאים דתיים? או אולי אנשים שחיפשו הזדמנות לצאת ממצבי מצוקה ורעב, שהיו מנת חלקם בימי הביניים? מי דחף אותם לצאת למסעות הצלב ומי עמד בראשם? על הדרך, דרך ההסבר, הבנו מה קרה ליהודים שהיו, איך לומר… על הדרך.
רכבת העמק
ההסבר המפורט הביא אותנו לשעת סיום היום, אבל לא שכחנו שעדיין לא ביקרנו בצמח, בתחנת רכבת העמק המשוחזרת. וזה מה שעשינו לסיום. המדריכה החזיקה בידה את מפתח הכניסה, נכנסנו לתחנה והיינו לרגע לנוסעים ברכבת העמק. הרכבת שחיברה את חיפה עם דמשק ועד חיג'אז הגיעה, בדרך לעלייה לרגל לאל-מדינה ולמכה. במקום, צפינו בסרטון הסבר, ראינו את המסילה ומתקני התחנה וחלמנו על יום שיבוא, בו שוב נוכל לחצות מרחקים, מדינות ויבשות, ברכבת של שלום.
תוואי הרכבת כולל מעברי מים (מעל הירמוך) ומנהרה קטנה, אך בכל מקרה התוואי המקורי לא מתאים לתקנים המודרניים. המסילה עצמה צרה יותר מהמקובל כיום ועל כן אי אפשר לשקם את קו המסילה, אלא רק להחליפו. משימה כלכלית כבדה שכרגע גם לא רלוונטית, עקב יחסי האיבה בין המדינות שבהן עובר הקו. בכל זאת, שוקם קטע מהמסילה, בקו שבין חיפה לבית שאן. קו שבעיקרו כלכלי, משום שאחרי הסכם השלום בין ישראל לירדן, הוא משמש גם להעברת מטענים מנמל חיפה לירדן – מבית שאן, דרך גשר אלנבי, במשאיות לירדן. גם נוסעים נהנים מהקו החדש הזה, שהרי אפשר לעלות בבית שאן לרכבת ולהגיע עד הדרום הרחוק, לתחנות שדרות, או אשקלון, למשל, או לחלופין, עד לתחנה הצפונית ביותר, בנהריה.
רכבת העמק המקורית הייתה ידועה באטיותה. ליצנים סיפרו שמי שהיה צריך לשירותים היה יכול לרדת, תוך כדי נסיעה, ל"התפנות" ועדיין לעלות על הקרון האחרון ולחזור למקומו…
תחנת הרכבת המשוחזרת הייתה תחנתנו האחרונה ביום הטיולים הזה. עלינו משם חזרה על האוטובוסים וחזרנו איש איש למקומו בגולן. מהצפון של מרום גולן ועד הדרום של מבוא חמה.
הטיול הבא יהיה בסקיטופוליס, העיר שרעדה… אם אתם לא יודעים היכן היא העיר, מה קרה בה ואתם מעוניינים לדעת ולהיות שם, להכיר, לטייל, להחכים, להיות בחברת אנשים נפלאים ומעניינים, צרו קשר עם המחלקה לוותיקים במועצה האזורית גולן, או חפשו את ירדנה שוקרון, האימא של הטיולים.
