אנו מאחלים זה לזה בהצלחה. האם ההצלחה תמיד חיובית? כיצד ניתן לנהל את ההצלחה מבלי להגיע למחוזות השליליים שבה?
בפרשתנו, פרשת "עקב", התורה מדברת על שבחה של ארץ ישראל: "כִּי ה' אֱלֹקיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם… אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ… וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", (דברים ח', ז'-י').
יחד עם ברכת השפע של הארץ, התורה מביעה חשש: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקיךָ … פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ… וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ…", (שם י"א-י"ד).
התורה כותבת על שפע כלכלי שישרור בארץ. התורה גם מביאה את החשיבות של השובע, עד כדי כך שרק מי שאכל ושבע, מתחייב בברכת המזון. התורה מעודדת את האדם העמל והמצליח. אולם מצד שני, התורה חוששת שהשובע הזה והשפע הזה וההצלחה הזו יביאו את האדם לתוצאה שלילית של גאווה פסולה, של ניכוס עצמי של ההצלחה בבחינת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיים הזה".
החשש הוא שאדם כזה ישכח את ה' שנתן לו את כל השפע. חשש נוסף הוא שאדם כזה יראה רק את עצמו ואת ההצלחות שלו ולא ישים לב לסביבתו.
אם כן, איך מתייחסים אל השפע הכלכלי והגשמי? האם הוא חיובי, או שלילי? כיצד ניתן לנהל את השפע מבלי להגיע למחוזות השליליים שבו?
כל עוד האדם מכיר טובה למי שנתן לו את ההצלחה, כל עוד הוא לא מנכס לעצמו את ההצלחה, אלא לבורא העולם, הוא נמצא במקום טוב. ההצלחה הזו לא מסחררת אותו ולא מכניסה אותו לאופוריה שיכולה להפיל אותו.
על כתפי ענקים
חז"ל מביאים במדרש משל: "משל לתינוק שהיה רכוב על כתפו של אביו וראה חברו של אביו. אמר לו: ראית את אבא? אמר לו אביו: אתה רוכב על כתפי ואתה שואל עליי?! הריני משליכך ויבוא השונא וישלוט בך. כך אמר הקב"ה לישראל: אני נשאתי אתכם על ענני כבוד. ואתם אומרים: "היש ה' בקרבנו אם אין?…" (שמות רבה כ"ו סימן ב' פרשת "בשלח").
ההצלחה של הננס היושב על כתפי הענק, אינה בזכותו, אלא בזכות הענק. אפשר לשבת "על כתפי ענקים", אולם זה בתנאי שלא שוכחים להעריך אותם ולהוקיר אותם.
הכרת הטוב
את הביטוי להכרת הטוב, אנו מבטאים בברכת המזון, כפי שנאמר למעלה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", (שם). כשאנחנו מברכים את ברכת המזון, אנו יודעים להכיר טובה למי שבזכותו יש לנו את המזון והפרנסה, החיים והשפע.
ללא הכרה זו, העושר והשפע עלולים לבלבל ולגרום לתוצאות שליליות. משה רבנו טוען לפני הקב"ה, שמה שגרם לעם ישראל לחטוא בחטא בעגל, הוא הרכוש הגדול שהעניק הקב"ה לבני ישראל בצאתם ממצרים: "…מאי 'ודי זהב' (שנאמר בדברים א', א')? אמרי דבי רבי ינאי [אמרו בבית מדרשו של רבי ינאי]: כך אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די – הוא גרם שעשו את העגל… אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה [= שהסכים הקב"ה עם משה] – שנאמר: 'וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל'… (הושע ב' י'), (מסכת ברכות דף ל"ב עמוד א').
מצוות צדקה וחסד
בכדי לחנך את האדם שלא לנכס את ההצלחה והשפע לעצמו, התורה נותנת מערכת של מצוות צדקה וחסד, המלמדות אותנו כיצד לראות את האחר ולדאוג לו.
משה רבנו שמכין את עם ישראל לקראת הכניסה לארץ ישראל, בונה מערכת של עזרה הדדית, מערכת מצוות של עזרה לחלשים: "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ, לוֹ, וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ", (דברים ט"ו, ז'-ח').
ההצלחה והשפע הם דברים חיוביים, כאשר יודעים מי נותן לנו את הכוחות והיכולות להגיע לזה. מי שמגיע להכרה הזו, לא מסתחרר ולא מסתנוור מההצלחה. רק באופן זה, הוא רואה את האחר ופועל למענו.
