יעל מדי
הפוליטיקאים כבר מזמן לא מסבירים לנו למה לבחור בהם. הם עסוקים מדי בלהסביר למה לא לבחור ביריביהם. השמצות, לכלוכים. מול זה – ערב שכולו טוב: הפשישא
השבוע , בתוך המירוץ המטורף של חיי בזמן האחרון, מצאתי לי קצת זמן לראות את תשדירי הבחירות. שבוע לפני, הייתי חייבת לראות ולשמוע ולהיות קצת בעניינים, עוד רגע צריך להחליט. האמת, התאכזבתי כל כך ששתי המפלגות הגדולות, שאמורות להנהיג את המדינה, עסוקות בלהכפיש את המועמדים של המפלגה האחרת. במקום להציג את המצע שלהן ולשכנע למה כדאי לבחור בהן, שמעתי בתשדיר רק למה האחרים פסולים ותיאורים קשים ומשמיצים. הצטערתי שהאנשים שאמורים להנהיג את מדינה שלנו בוחרים בדרך הזאת. הייתי רוצה לראות מנהיגים שעסוקים בטוב ובעשייה גם במערכת הבחירות שלהם. יש להם מדינה לנהל ועדיף לנו ולהם שיתעסקו בטוב.
כשהקערה התמלאה בשמן, היה לנו מפתח גדול מיוחד לפשישא ואז, כל אחד לפי סדר הגיל, קודם הבנים כמובן, היה מערבב את העיסה עם המפתח ומבקש בקשות, שייפתחו לו כל שערי החיים, הפרנסה, הבריאות, הלימודים, הזיווג ועוד
יוצא לי לפגוש הרבה אנשים לקפה. מבאס אותי לראות אנשים ששקועים במה שלא טוב, שמתעקשים לחפש על מה להעיר וממה להתאכזב. הם דבקים באירועי עבר, בזמן שהחיים כל כך נזילים ואנחנו מוקפים באנשים חולים באנשים שמתים טרם זמנם. הייתי רוצה להיות מוקפת באנשים שרואים טוב, שיודעים לסלוח, לקבל, להבין, להתחשב. הייתי רוצה להיות כזאת בעצמי, לראות רק את הטוב. זה לא תמיד פשוט, כשאנחנו נמצאים במאבקים עם אתגרי החיים, אבל לפחות יש לאן לשאוף.
פשישא
בערב ראש חודש ניסן, נוהגים בני משפחתי הטוניסאים, גם הטריפוליטאים, לחגוג ערב פשישא. זהו ערב שבו מתכנסים כל בני המשפחה. כשהיינו צעירים, זה היה טקס חובה, לא משנה איפה היינו, או מה היה מתוכנן לנו, בערב הפשישא, איש בל ייעדר.
היינו מתכנסים לארוחת ערב, אצל סבא וסבתא, מצד אבי, אנחנו ובני הדודים, משפחתו של אח של אבא שלי. אחיותיו, הבנות של אבא, לא הוזמנו. זהו ערב של בנים במשפחה שלנו, אז גם כשהתחתנו, רק הנכדים-בנים הוזמנו, כי בג’רבה, רובם נישאו עם טוניסאיות, כך שכל משפחה חגגה את הפשישא בצד של הגבר. אפליה טוניסאית, הבנים נחשבו יותר, אבל זה דיון לטור אחר.
בארוחה היה תפריט קבוע: טביח – תבשיל של עגבניות, עם בצל עשבי תיבול, דלעת תפוחי אדמה בשר וקציצות. אחרי הארוחה, היו מביאים לשולחן קערת אמייל כסופה וענקית, שופכים אליה את אבקת הפשישא, שהיא בעצם תערובת של דגנים קלויים טחונים, שאף אחד מהילדים לא ממש התלהב לאכול ממנה, אבל המבוגרים טוענים שזה גם טעים וגם בריא במיוחד ומי שרוצה להאריך ימים שיאכל פשישא עם תמר.
סבא זכרו לברכה היה מוזג לכולנו, בזה אחר זה, לפי הגודל. קודם בנים, ואחר כך הבנות, טיפות של שמן על הזרת מעל האבקה, כך שהיא תתמלא בשמן ומברך אותנו. אחריו, אבי עושה סבב מזיגת שמן על הזרת. אחריו אח שלו ואז סבתא שלי. המון ברכות על ראשנו, בערב אחד.
מפתח לחיים
כשהקערה התמלאה בשמן, היה לנו מפתח גדול מיוחד לפשישא ואז, כל אחד לפי סדר הגיל, קודם הבנים כמובן, היה מערבב את העיסה עם המפתח ומבקש בקשות, שייפתחו לו כל שערי החיים, הפרנסה, הבריאות, הלימודים, הזיווג ועוד. זו הייתה מעין סעודה רוחנית, טקס של שעת רצון ובקשות, סגולה לפתיחת שערים של שפע וברכה.
מנהג נוסף באותו ערב – היו מדליקים נרות שמן בכוס שנקראת “קנדיל” ובתוך הכוס עם השמן, היו שמים תכשיטי זהב, שהיו נשארים כל הלילה בתוך הנר הדולק, סגולה לפרנסה טובה ושלום בית.
בימים אלו, של בחירות מלוכלכות, מצד אחד וגשמי ברכה ששטפו את הארץ ומלאו את הנחלים והאדמה והכנרת, מצד שני, והלוואי וישטפו מעלינו את הרע… ערב כזה של ברכות וסגולות וארוחה משפחתית יכול לעשות רק טוב, אז גם אנחנו נשמר את המסורת העדתית.
חודש ניסן מבורך ושמח, מלא בטוב, ברכה, בריאות, הצלחה, שפע, אהבה ושמחה. הלוואי שנדע לראות את הטוב בחברינו ולא את הרע ושיהיו לנו בחירות מוצלחות וטובות.
