אבי זעירא, מראשוני קצרין, נולד בצפת. הגולן היה קרוב, מאיים ותוכנית לחיים. על המאבק על הגולן, הטורבינה הראשונה, פרויקט המסבירנים והיחסים הקרובים עם סמי בר לב ז"ל
במסגרת סדרת הכתבות "קצרין של פעם – האנשים, הסיפורים והזיכרונות", ולרגל 49 שנים להקמת העיר, אנו חוזרים אל ותיקי קצרין, אל סיפוריהם ואל הימים שבהם הכול רק התחיל.
הקשר של אבי זעירא עם הגולן התחיל הרבה לפני שעלה אליו. למעשה, הוא התחיל בילדות, בצפת, עיר שנמצאת לא רחוק מהגבול הסורי. משם, נשמעו קולות הנפץ שהגיעו מהגולן והחיים על קו הגבול הפכו לחלק בלתי נפרד מהילדות שלו.
היום, כשאבי מביט לאחור על יותר מחמישה עשורים של חיים בגולן, הוא יכול לסמן לא מעט רגעים שבהם היה בין הראשונים: מראשוני קצרין, מהנדס חשמל, ממקימי החברה לפיתוח הגולן, מי שהוביל את הקמת טורבינת הרוח הראשונה, היה פעיל במאבק על הגולן והקים את פרויקט המסבירנים, שהפך עם השנים למפעל חיים.
בוא נתחיל בילדות והחיבור שלך מאז עם גולן
"נולדתי בצפת. אבא שלי נלחם במלחמת העצמאות בצפת והחליט להישאר. ההורים עברו מתל אביב לצפת ושם נולדתי וגדלתי. הייתה לי ילדות מאושרת. הייתי בצופים, טיילנו הרבה, אבל כל ההוויה של החיים הייתה קשורה גם להיותנו די קרובים לגבול הסורי. גדלנו בחסות מאורעות הגולן. שמענו את קולות הנפץ שהגיעו מסוריה. זה היה חלק מהמציאות שבה גדלנו. הגבול לא היה משהו רחוק, או מופשט, הוא היה נוכח בחיים שלנו.
"במלחמת ששת הימים, הייתי בן 16. התנדבנו למד"א ומיד לאחר המלחמה, עלינו לטייל בגולן בבריכת המשושים וחצינו בדרך הצאר. ידענו שהסורים השתמשו בדרך הזו כדי להעביר לוחמים ותחמושת בקו הגבול. פתאום, המקום שהיה עבורנו עד אז בעיקר גבול ונוף, הפך למקום שאפשר להיכנס אליו, לטייל בו ולהכיר אותו.
"הטיולים חיזקו את הקשר לגולן. אחר כך, כשסיימתי את הלימודים בבית הספר העיוני בצפת, התגייסתי לחיל ההנדסה ואת עיקר השירות שלי עשיתי בגולן. הייתי קצין ההנדסה של הגולן, עסקתי בהנחת שדות מוקשים ובפירוק שדות מוקשים. "הצבא גם הוא חיזק מאוד את הקשר שלי למקום. בצבא, הכרתי את אשתי הראשונה, עדינה, היא הייתה פקידת המח"ט בנפח. שם ניצתה האהבה בינינו. היה ברור שנחזור לגולן ונקים בו את ביתנו.
"אחרי השחרור מהצבא, התחלתי לימודים של הנדסת חשמל בטכניון. תוך כדי הלימודים, נקראתי לשירות מילואים בגדוד ההנדסה, שבמהלכו ביצענו אימון הקמה מפרך שנמשך 35 ימים. בסיום האימון, תרגלנו כיבוש של רמת הגולן. שבועיים אחרי סוף האימון, פרצה מלחמת יום הכיפורים והגדוד עלה לגולן וביצע שם בפועל את שתרגל ימים ספורים לפני כן.
"אחרי הדיפת הסורים בגולן, התמקמנו במובלעת הסורית. שם קיבלתי את ההודעה שאחי שמחה ז"ל, שעשה באותה תקופה דוקטורט בגרמניה והיה נשוי ואב לילדים, חזר לארץ כדי להילחם במלחמה ונהרג במובלעת. לא ידעתי שהוא חזר לארץ כדי להילחם. אחי הצטרף ל'כוח נתי', שהיה בנוי מלוחמים שלא היה להם שיבוץ, כאלה שלא הצליחו לחבור ליחידות ומתנדבים רבים. כשהוא חזר לארץ, היחידה שלו הייתה בתעלה, רבים מחבריו נפלו ולכן הוא הצטרף ל'כוח נתי'. נתי גולן היה שריונר שקיבל את אות הגבורה על חלקו בכיבוש הגולן במלחמת ששת הימים. גם הוא חזר מחו"ל ולא הצליח לחזור לגדוד שלו. הגדוד עלה לגולן והוביל את המתקפה לתוך שטחה של סוריה.
הכוח נתקל במארב של כוח שריון סורי ובמהלך הקרב, נהרגו 22 לוחמים, ביניהם גם אחי. מדי שנה, מציינים את יום נפילתם בתצפית 'כוח נתי', שצופה אל שדה הקרב. עבורי, זה נדבך נוסף בחיבור שלי לגולן".
"אנחנו נקים את קצרין"
מתי בעצם עברתם לגור בגולן?
"בסיום לימודי הנדסת חשמל בטכניון, היה ברור שאנחנו חוזרים לגולן. לא רצינו יישוב חקלאי ואז הגיעה השמועה שסמי בר לב מארגן גרעין להקמת קצרין. זה התאים לנו ממש כמו כפפה ליד. באותו זמן, באו אלינו שליחים של מושב נאות גולן על מנת לשכנע אותנו להצטרף למושב התשובה שלנו הייתה: 'אנחנו נקים את קצרין'".
מה אתה זוכר מאותם ימים של ההקמה?
"הייתה לנו תחושה מאוד חזקה של חלוציות ושל ראשוניות. היינו שותפים בהקמה של היישוב ובמאבק מול מקבלי ההחלטות. בניתוח אובייקטיבי לאחור, הממסד השהה את ההקמה הרבה זמן ואנחנו הפעלנו לחץ. היום, לוקח להקים שכונה חדשה יותר זמן ממה שלקח לנו להקים את קצרין, אבל אז, היינו בלחץ שיקימו את היישוב. בער לנו להיכנס ולהיות הראשונים. בסופו של דבר, נכנסנו לקצרין ב-15.8.1977, רגע לפני תחילת שנת הלימודים. הדירה לא הייתה ראויה למגורי אדם. במשך כמה שנים, חיינו בתנאים של אתר בנייה.
"אבל הייתה חדוות העשייה וכל דבר שקרה בקצרין היה פעם ראשונה מזה 2000 שנה. פעם ראשונה מקימים גן, פעם ראשונה בית ספר. סופרמרקט, הכול היה חדש. אנשי קצרין הראשונים היו אנשים שהאידאולוגיה וההרפתקה בערו בהם. היו אספות של הציבור על ערמת החול ליד בית הספר. אנשים היו מאוד מעורבים, היה אכפת להם. אפילו היה קמפיין גדול סביב דודי השמש. בגלל שהם היו מכוערים רצו להסתיר אותם והיו מרידות ומחאות על החלטות מסוימות.
"אורחים ומטיילים היו מסתובבים בקצרין ומציצים מהחלונות. זה נתן לפעמים תחושה של גן חיות. בימים הראשונים, אפילו גולדה מאיר ביקרה אותנו, זה היה זמן לא רב לפני מותה. היא סיימה את תפקידה בממשלה אחרי מלחמת יום הכיפורים ובאה לבקר אותנו".
היו הבדלים בין ההתיישבות החקלאית לבין עיר כמו קצרין?
"בוודאי. ביישובים החקלאיים, המדינה ידעה להפוך את האנשים לחקלאים ונתנה להם את התנאים לעבוד. היא עזרה בהקמת מטעים, לולים, כרמים, שיווק, הייתה מעטפת שליוותה את החקלאים. היו בעלי מקצוע שדחפו את הדברים קדימה.
"בעיר, לא היה את הדבר הזה. הממסד מכין תשתיות, אבל הרעיון הוא שכל אחד דואג לעצמו. בכל זאת, הראשונים עשו כאן נפלאות. הרוח החלוצית, שהביאה אנשים טובים, הביאה בעקבותיהם גם פרויקטים משמעותיים שמעידים על אהבה למקום ועל הרצון לפתח אותו. ציוני דרך כמו 'מי עדן' ו'יקבי רמת הגולן' שינו את מפת המים והיין בארץ. תרומה משמעותית משל הראשונים הייתה הפיתוח המואץ".
טורבינה, הסברה וסמי
הגעת לקצרין כמהנדס חשמל. ממה התפרנסת?
"בהתחלה, עבדתי בסוכנות היהודית כמהנדס חשמל ואחר כך, יחד עם אורי מאיר, הקמנו את החברה לפיתוח הגולן. בין השאר, הקמנו בית אריזה ובית קירור לנשירים. בית האריזה לא החזיק מעמד, אבל בית הקירור קיים עד היום ונמכר ל'פירות גולן'.
"אז התחיל פרויקט ששינה את חיי. התעוררה שמועה שמדינת ישראל רוצה להקים מקורות אנרגיה חדשים ולהשתמש ברוח. אגודת המים 'מי גולן' קיבלה את הזיכיון לעסוק בתחום וב-1984, התחלתי לעבוד ב'מי גולן'. תשעה חודשים אחר כך, הפעלנו את הטורבינה הראשונה ברכס בשנית, בהר בני צפת, ליד אלוני הבשן. למרות הספקנות מצד גורמים רבים, הפרויקט הצליח מאוד. כך ניתן היה להמשיך בפיתוח ועשר טורבינות גדולות הוקמו בתל עסניה וכשהפרויקט הזה נגמר, נכנסנו למאבק על הגולן".
מה היה עבורך המאבק על הגולן?
"זו הייתה אידאולוגיה. הייתי פעיל במאבק על הגולן מול מדיניות ראש הממשלה, יצחק רבין, שרצה להחזיר את הגולן בתמורה להסכם שלום. בחלק מהתקופה, שימשתי כיו"ר ועד יישובי הגולן. המאבק הסתיים בשנת 2000, כשברק פגש את אסד ואנחנו קיפלנו את דגלי המאבק. בתקופה זאת, בנוסף, זכיתי במרלה, זוגתי השנייה, שגם היא הייתה פעילה מאוד במאבק.
"עם סיום המאבק, הקמתי את פרויקט המסבירנים. האמנו שחלק מהמאבק הוא הסברה. בהתחלה, היו מדריכים שהסבירו על הגולן לכל מי שהגיע, אבל זה היה קשה ומעייף ואז חשבתי על המסבירן. באותה תקופה, עדיין לא הייתה הטכנולוגיה שאפשרה את זה. זו הייתה עבודה של שנים לפתח מסבירן בלי חשמל. למעשה, זה היה העיסוק המרכזי שלי. היום, גם זוגתי מרלה שותפה בזה, היא מתרגמת ומתמללת באנגלית. רויטל, בתי, מנהלת את הפרויקט ואני מסתובב ברחבי הארץ ודואג שהמסבירנים יעבדו. היום, יש כ-500 מסבירנים בכל הארץ, מהחרמון עד אילת. בגולן, יש בערך 70. אני מאמין שאי אפשר לשנות את ההיסטוריה, אבל אפשר לשנות את הדרך שבה אנשים מסתכלים עליה והמסבירנים עושים את העבודה בסיפור של המקום".
ספר על החיבור שלך עם סמי בר לב ז"ל
"ההיכרות עם סמי הייתה עוד מהשירות בסדיר. הייתי עם רמונה בנפח והוא היה ברקע. אחר כך, כשסמי ארגן את הגרעין לקצרין, התחברנו ממש. היינו שכנים במגורים הזמניים בקצרין והמשכנו כך גם כשעברנו לבתי הקבע. היינו שותפים וחברים בהתפתחות של קצרין.
"סמי היה זה שעודד אותי ותמך בי להיות יושב ראש ועד יישובי הגולן. הערצתי את היכולות שלו ואת אהבת האדם שהייתה בו. תמיד היה לו זמן לארח והוא היה משקיע בעצמו כדי שאולי זה יועיל לעיר. בתנאים שהיו, שלא הקלו עם קצרין, הוא הקים פרויקט לתפארת.
"אחד הפרויקטים המשמעותיים שלו היה הבאת 'אוהלו' לקצרין. היכולת שלו לשכנע את אנשי עמק הירדן ולהביא את 'אוהלו' לקצרין הייתה מדהימה. הוא היה יכול להתגבר על כל קושי. הידידות ביננו התחזקה דווקא בסוף חייו, כשהיינו מטיילים יחד יום יום".
הכתובת מתחת לאבן
כשאתה מסתכל היום על קצרין, מה אתה חושב על אותה חבורה שהגיעה לכאן בתחילת הדרך?
"בער לנו להיכנס ולהיות הראשונים. כל דבר היה פעם ראשונה וכל דבר דרש מאבק. הייתה תחושה שאפשר לבנות פה משהו מאפס. אנשים הגיעו עם אידאולוגיה, עם הרפתקה ועם אהבה למקום. עם השנים, התשוקה קצת ירדה ומבין הראשונים רבים עזבו. אבל אני חושב שהחותם שלהם עדיין נמצא כאן. בפרויקטים, בתשתיות, במפעלים, ביקבים, במים, באנרגיה ובעיקר – בסיפור של המקום".
לזעירא שלושה ילדים שגרים באזור פרדס חנה-בנימינה. הוא מספר עליהם ומרגישים את הנחת.
"גילת, הגדולה, הגיעה לקצרין, כשהייתה בת שלוש. היום, היא עוסקת בפרויקט 'מאדם פנטסיק', דמות הכי צבעונית וחייכנית בסביבה שנולדה לעשות טוב ולהיות שמחה והיא עושה סדנאות והפעלות בהצלחה רבה. רויטל מנהלת את פרויקט המסבירנים וגם מדריכת ימימה. היא נשואה לאהוד אריאל, בנו של מאיר אריאל. בועז עוסק באנרגיה סולרית. עיקר הייחוס שלו הוא מג"ד שריון במילואים ועבורי זה כבוד גדול".
לקראת סיום שיחתנו, אבי מספר שבשלהי ימיו של סמי בר לב ז"ל, גילו בבית הכנסת העתיק משהו מעניין. עד אז, חיפשו ולא מצאו באתר כתובות בעברית ואז, תוך כדי דעיכתו של סמי, הרימו איזו אבן ומצאו כתובת בעברית. סמי הובהל למקום, כשהוא מחובר למיכל חמצן, הסתכל ואמר: "למה לא הרמנו את האבן בזמנו…".
אולי זה הסיפור של המקום שבו כל פעם מרימים עוד אבן, מגלים עוד דבר על ההיסטוריה של הגולן וקצרין.
