התנהגות פרו-חברתית כוללת מגוון התנהגויות הננקטות כדי להגן ולשפר את רווחתו הנפשית של האחר. התנהגות זו מונעת לא רק על ידי אינטרס אישי והמבצעים אותה מוכנים לשלם מחיר אישי לטובת אחרים

"אני לא מבינה למה הבן שלי מרגיש דחוי, מרגיש לא אהוב, מרגיש שכולם נגדו", פתחה אם בפגישה שהתקיימה בקליניקה שלי, בה אני עוסקת גם בהדרכת הורים. השאלות שנשאלו הן: איך תחושה זו באה לידי ביטוי בשטח? מה הם האירועים שניתן לתאר התנהגות של חברים, משפחה ומהן תגובות הילד? מתי מתקיימים אותם אירועים? יום חול, שבת, חגים, מסגרת ביתית, מסגרת חינוכית, בלתי פורמלי: ושאלה אחרונה: כמה פעמים ביום, בשבוע בחודש, מתרחשים אותם אירועים?

שיקוף נכון של הדברים מאפשר להתייחס באופן ממוקד לגורמים שמהווים את התחושה. במקרה שלנו, הגענו לילד שנמצא במצב לימודי וחברתי שמבקש התערבות בטיפול רגשי. הילד לא רק שהרגיש דחוי חברתית, מדובר בתחושת חוסר מסוגלות אקדמית ואי-עמידה ברף המתבקש לגילו, לפי ראות עיניו. מכל מקום, ברור שיש לפתח רשת של חברים פרו-חברתיים שיוכלו לספק תמיכה ודוגמה אישית.

התנהגות פרו-חברתית כוללת מגוון התנהגויות הננקטות כדי להגן ולשפר את רווחתו הנפשית של האחר. התנהגות זו מונעת לא רק על ידי אינטרס אישי והמבצעים אותה מוכנים לשלם מחיר אישי לטובת אחרים. מודל התועלת החברתית מציע כי בעת חלוקת המשאבים אנשים נוטים לקחת בחשבון גם את האחר ולא מונָעים רק מתועלת עצמית. גם בני משפחה יכולים לספק הזדמנויות לקשר פרו-חברתי ותמיכה. כפי שאני מדגישה, בספרי "גלגולו של חינוך", שם אני מפרטת את החשיבות של שבע השנים שקודמות למסגרת החינוכית, שהם המצע לחיים, שמקבל הילד בבית הוריו, במסגרת הביתית. 

אין ילד שלא יכול

במקרה של טיפול בקושי של פרו-חברתי – התעמתות מובילה להתנתקות ולאובדן תנופה של התקדמות. כך שבמקרה הזה, שגם הוא חינוך וכפי שכתבתי לא פעם, על מנת להגיע לחינוך, יש להביא את הילד למצב של עימות בין הדחף לחינוך אותו אנו מבקשים, במקרה זה, יהיה נכון להתנהל בהענקת חום, שיתוף פעולה, ישירות, שבחים והבנה מהירה של השקפת עולמו של המבקש עזרה. השאלה תהא מה מבקש ההורה שיקרה? לאיזו רמת תקשורת חברתית היה מבקש להביא את ילדו ומהי עמדתו שלו ביחס לחברים בחייו שלו. שהרי מדובר ב"גלגולו של חינוך". 

יש לבחון ביחד את השפעתם של הדפוסים האנטי-חברתיים של חייו של ההורה. להכיר את נקודות החוזק והאפשרויות ואתן ליצור טכניקה ליצירת מעורבות. החשוב הוא לראות את ההורה כמודל חיקוי לילד. כבר בבית, רוכש הילד את הכלים להתמודדות עם קשיים. בבית, הילד מקבל את השיקוף למסוגלות העצמית שלו. 

כמורה מזה 35 שנים, אני אומרת בביטחון מלא: אין ילד שלא יכול. יש רמות שונות של מסוגלות בתחומי עניין שונים. יש רמות שונות של יכולת פיזית. בחוסן נפשי של הילד, באמונה של הילד בעצמו, יש לנו את הכוח לנצח כל מכשול, הכול תלוי בטיב המילוי אותו נשכיל לרקוח בכלים פרקטיים ומתוכננים מראש.

* למען הסר ספק, ד"ר מרום אינה עוסקת ברפואה