הגיבורים שבינינו – השבוע מתארחת בפרויקט צילומי הפורטרט של הצלם מיכאל גלעדי, תושבת קצרין וניצולת שואה, בת 84, שכל הורי וילדי הגולן מכירים את החיוך הכובש שלה, מ"החנות של לילי", ב"מרכז איתן" בקצרין. ילדה ניצולת שואה שהקימה עם בעלה שבט גדול ומפואר. קבלו את לילי שרף
תיעוד וצילום: מיכאל גלעדי. הסטודיו לצילום (חדש), דרך היין 316, א.ת. קצרין, 050-6475756
נולדתי בחודש מרץ 1939, בעיירה באלץ (Bălți), בבסרביה, רומניה לשעבר וכיום נמצאת בשטח מדינת מולדובה. נולדתי להוריי יעקב ושושנה שטיינמן, שמשפחות מצד אבי ומצד אמי גרו דורות רבים בעיירה זו.
כשמלחמת העולם השנייה התחילה אצלנו, הייתי רק בת שנתיים וחצי והרבה דברים לא זכורים לי. רוב הזיכרונות הם מסיפורים שהוריי סיפרו לי. לגבי משפחתנו, המלחמה התחילה לקראת סוף שנת 1941, ביום שגורשנו מביתנו והכריחו אותנו לצעוד בשדות בצעדה איומה, בגשם ובבוץ טובעני ליעד בלתי ידוע, מוקפים בחיילים רומנים רכובים על סוסים, שמכים ומזרזים אותנו בצעקות, דחיפות והצלפות שוט. לאבי היה הכי קשה ללכת, מאחר שהוא נאלץ לסחוב את אחותי בת השבע על גבו ואותי בזרועותיו.
בזמן הצעדה, הייתי מאוד חולה ועם חום מאוד גבוה והאנשים שהלכו לידינו אמרו לאבי: "חבל שאתה סוחב את הילדה הקטנה שלך המאוד חולה, שאין לה כל סיכוי להישאר בחיים". אך אבי המשיך לשאת אותי בזרועותיו. הצעדה הסתיימה כשהגענו ליישוב בשם אובודובקה '(Obodovka) שבטרנסניסטריה, באוקראינה, שם היה הגטו שלנו, עד סוף המלחמה.
אבי שהיה במקצועו ספר, נאלץ לספר את הקצינים הגרמנים וזה אפשר לו לשמוע אותם מדברים על כל מיני נושאים ביניהם, כל מיני תכניות, שאותן הוא העביר לפרטיזנים הרוסים וכך הוא נהפך לחלק מהם
אבי שהיה במקצועו ספר, נאלץ לספר את הקצינים הגרמנים וזה אפשר לו לשמוע אותם מדברים על כל מיני נושאים ביניהם, כל מיני תכניות, שאותן הוא העביר לפרטיזנים הרוסים וכך הוא נהפך לחלק מהם.
אמי ז"ל הייתה אישה יפה מאוד, בלונדינית ועם עיניים כחולות, והגרמנים חיפשו נשים כאלו כדי לשרת את הקצינים. לפני שבאו לחפש אצלנו, סבתא שלי שהייתה אישה מאוד חכמה, הכניסה את אמי למיטה וכשהגרמנים נכנסו וחיפשו וראו את אמי במיטה, היא אמרה להם לא להתקרב אליה, מאחר שיש לה מחלה מאוד מידבקת. כך אמי ניצלה והגרמנים לא לקחו אותה.
לא הרבה זמן אחרי זה, סבתי מצד אמי ואמי חלו בטיפוס קשה ובלילה נפטרה סבתי, בזמן שאמי ישנה לידה.
בסוף המלחמה, כל מי ששרד מהמשפחה המורחבת, חזר לעיירה באלץ וחיפש את קרוביו. גם אנחנו, שזכינו לשרוד את השואה, חזרנו וכולנו התגוררנו בבית אחד של המשפחה, ששרד את ההפצצות על העיירה.
הניצחון
בחודש נובמבר 1948, עלינו ארצה באוניה והגענו לנמל חיפה, שם עברנו את תהליך הקבלה של העולים החדשים ומשם, שלחו אותנו לבית עולים, בחדרה.
כעבור זמן מה, משפחתנו עזבה את בית העולים והגענו ליפו. נכנסנו לגור בבית נטוש ללא דלתות וחלונות. למעשה, נכון לומר שלד של בית, שאבי בעצמו שיפץ.
כשהגענו ליפו, כבר הייתי ילדה בת תשע ולראשונה, התחלתי ללמוד בבית ספר רגיל. למרות שקודם לא למדתי בכלל, בגלל גילי הוכנסתי ישר לכיתה ב' והמשכתי שם את לימודיי עד סיומם. את לימודי התיכון שלי המשכתי גם ביפו, במגמה לבורנטית.
לאחר סיום לימודיי, הכרתי את שמואל ולאחר כשנת חברות, נישאנו. רכשנו דירה קטנטונת בחולון, בגודל של 39 מטר, שגם אותה קנינו במשכנתא. במשך הזמן, הוספנו בנייה והגדלנו את דירתנו לגדולה ויפה. גרנו בה כ-20 שנה, ושם גם נולדו שלושת ילדינו. בחולון, היו לנו חיי חברה וחברים טובים, שנינו היינו עם עבודה מסודרת.
בחודש אוגוסט 1978, עזבנו הכול ועלינו לקצרין שהייתה בראשיתה. את מעברנו לקצרין תיכננו היטב, הקמנו חברה, "לילי סריגי קצרין בע"מ", קנינו מכונות סריגה ידניות וגם צמר מגוון לסריג. לאחר שתכננתי את הדגמים השונים, הכנתי בעצמי קולקציה של סריגים אופנתיים ותפקידו של שמואל היה להציג את הקולקציה לחנויות יוקרה בערים שונות בארץ, לקבל הזמנות ולספקם לחנויות.
בייצור הסריגים העסקנו מספר רב של נשות קצרין, אני הדרכתי אותן בסריגה במכונות ובגימור הידני.
עם הזמן ומסיבות שונות, שינינו את הייעוד של העסק ועברנו מייצור סריגים לחנות שכולם מכירים – "החנות של לילי", שמכרה מוצרי כתיבה ויצירה ומגוון רב של מוצרים.
לאחר עבודה של 44 שנים בעסק המשפחתי שבנינו, יצאנו לפנסיה. אנחנו מתעסקים בתחביבים שלנו ונהנים וגאים מהמשפחה המקסימה שהקמנו, שלושת ילדינו שהקימו משפחות ויש לנו היום 12 נכדים ושני נינים.
שנינו, שמואל ואני, מזכירים כל הזמן: "השבט המפואר שהקמנו, זה הניצחון האמתי שלנו על הנאצים ועוזריהם".
