אורי הייטנרהדרך הנכונה: ניתוק בין הסוגיה הפלשתינאית לבין השלום עם מדינות ערב וחתימה עמן על הסכמי שלום. בכל זאת, מה לגבי הסכסוך הישראלי–פלשתינאי?
בחלקו הראשון של המאמר, הסברתי מדוע הדרך הראויה לשלום במזה“ת אינה הסכם עם הפלשתינאים, שבעקבותיו כל מדינות ערב תחתומנה עמנו על הסכם שלום, אלא להפך – ניתוק בין הסוגיה הפלשתינאית לבין השלום עם מדינות ערב וחתימה עמן על הסכמי שלום, תוך בידוד הפלשתינאים. אין סיבה להנציח את האיבה בין מדינות ערב וישראל בשל הסכסוך עם הפלשתינאים ואין להפוך את השלום לבן ערובה שלהם. זהו אינטרס, הן של ישראל והן של מדינות ערב.
“אבל הבעיה הפלשתינאית היא לב הסכסוך“, משיבים לי. לא. הסכסוך על ארץ ישראל הוא קודם כול סכסוך על זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. אם ניתן להפוך את הסכסוך הזה מסכסוך בינינו לבין המזה“ת כולו, לסכסוך נקודתי בינינו לבין הפלשתינאים, זהו אינטרס מובהק של ישראל. כל שוחר שלום אמתי יתמוך במהלך כזה.
כל עוד הפלשתינאים עומדים על דרישתם לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 ולעקירת כל היהודים מן השטחים ועל דרישתם ל“זכות” השיבה, שמשמעותה הטבעה של מה שיישאר מישראל במיליוני פלשתינאים, ברור שהסכסוך אתם אינו בר–פתרון
כל עוד הפלשתינאים עומדים על דרישתם לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 ולעקירת כל היהודים מן השטחים המיועדים למדינה פלשתינאית, ועל דרישתם ל“זכות” השיבה, שמשמעותה הטבעה של מה שיישאר מישראל במיליוני פלשתינאים, ברור שהסכסוך אתם אינו בר–פתרון. אין כל סימן לשינוי בעמדתם, בעתיד הנראה לעין. טוב שמדינות ערב מתחילות להבין, ששלום עם ישראל הוא אינטרס מובהק שלהן ועליהן להשתחרר מן הלפיתה הפלשתינאית.
על אף העובדה שאין פרטנר פלשתינאי, אין בכך כדי לשחרר אותנו מן השאלה מהו הפתרון הראוי גם לסכסוך עמם על ארץ ישראל. אציג כאן בקצרה את תפיסתי בנדון.
קודם כול – הזכות
נקודת המוצא לכל דיון כזה, היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. זו תמצית הציונות. זו תמצית מגילת העצמאות. זה העיקרון שהוכר על העולם, כבר בוועידת סן–רמו, לפני מאה שנה.
במגילת העצמאות, הוכרזה המדינה היהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל, “בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית“. זכותנו הטבעית היא זכותו של כל עם להגדרה עצמית במדינת לאום במולדתו. זכותנו ההיסטורית היא הזכות על ארץ ישראל.
ללא הזכות הזו, אין זכות קיום למדינת ישראל בשטח כלשהו. הזכות הזו אינה ניתנת לחלוקה והיא קיימת בכל ארץ ישראל. הזכות הזו היא נקודת המוצא לכל דיון על הפתרון לסכסוך. יש למדינת ישראל רשות לוותר על מימושה המלא של הזכות הזאת, אך ויתור כזה הוא ויתור על מה ששייך לנו בזכות ולא הפסקת ה“כיבוש“. עם אינו כובש במולדתו ואל לנו לקבל את טענת הכיבוש, השומטת את עצם זכות הקיום של המדינה. כל שטח בארץ ישראל שנמצא בידינו, נמצא בידינו בזכות ויש לנו מלוא ההצדקה לממש זכות זו בהתיישבות ובריבונות. כמובן שירושלים השלמה חייבת להישאר בירת ישראל.
נדבך נוסף של זכותנו על כל שטחי ארץ ישראל המערבית הוא העובדה ששטחים אלה שוחררו במלחמת מגן צודקת, מול תוקפנות של האויב הערבי ששלט בהם, לא השלים עם קיומה של ישראל ופעל מתוכם בתוקפנות להשמדתה. לפיכך, יש לנו זכות מוחלטת שלא לתת פרס לתוקפן.
מול הזכות הזאת, עומד העיקרון של הבטחת זהותה ומהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. לשם כך, יש להבטיח רוב יהודי גדול ומוצק לדורות במדינת ישראל. אין אפשרות להבטיח רוב כזה, אם נממש את מלוא זכותנו על הארץ. לכן, יש מקום לפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על חבלי ארץ ישראל המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביהודה ושומרון ותחיל את ריבונותה ותיישב באופן מאסיבי את האזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.
העליונות הביטחונית
עיקרון נוסף שחייב לשמש נר לרגלינו, ואל לנו להתפשר עליו, הוא העליונות הביטחונית של ישראל. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שכל סביבתה שוללת את זכות קיומה ואת עובדת קיומה וחותרת להשמידהּ. לכן, גם בהסכמי שלום, הן עם השכנים הקרובים והן עם כל מדינות ערב, אסור להתפשר על צרכי הביטחון. אסור לישראל לוותר על כוחה הצבאי הקונבנציונלי ועל היכולת להביס באמצעותו את אויביה. אסור לישראל לוותר על היכולת הבלתי–קונבנציונלית המיוחסת לה, שהיא תעודת ביטוח באמצעות נשק יום הדין, מול סכנת השמדה אקוטית ובעיקר, אמצעי הרתעה מפני ניסיון השמדה.
אסור לישראל לוותר על גבולות בני הגנה, שבלעדיהם לא תוכל להגן על עצמה בדרך קונבנציונלית מול מתקפה ובעיקר מול מתקפת פתע. זה מחייב להשאיר בידי ישראל את הגולן ואת בקעת הירדן רבתי, כולל המורדות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון
אסור לישראל לוותר על גבולות בני הגנה, שבלעדיהם לא תוכל להגן על עצמה בדרך קונבנציונלית מול מתקפה ובעיקר מול מתקפת פתע. העיקרון הזה מחייב להשאיר בידי ישראל את הגולן ואת בקעת הירדן רבתי, כולל המורדות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסייה הפלשתינאית בגב ההר.
על העקרונות הללו יש לבסס את מדיניותה של ישראל. הראשון שהציג תכנית ברוח זו היה יגאל אלון, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. בשנות השבעים, הוצגה תכנית השדרה הכפולה, שהדגש שלה היה פיזור האוכלוסייה ויישוב שדרה מזרחית, מקבילה למישור החוף, במזרח הארץ, מהחרמון והגולן דרך בקעת הירדן והערבה ועד אילת (במקור – עד שארם א–שייך, במזרח סיני). השדרה המזרחית היא גם עתודת הקרקע לקליטת עלייה גדולה של יהדות הגולה לארץ ישראל. עקרונות אלו היו גם עקרונותיו של רבין, שעה שהוביל את תהליך אוסלו והוא הציג אותם בנאום המורשת המדינית שלו, ערב הרצח. גם תכנית טראמפ, הגם שיש בה לא מעט מגרעות, מבוססת על אותם עקרונות.
אין פרטנר
הטענה העיקרית, המופנית כלפי רעיון הפשרה הטריטוריאלית ברוח זו, היא שאין לה שום סיכוי. לעולם, הפלשתינאים לא יקבלו אותה. טענה שנייה היא שהתכנית אינה מאפשרת קיום למדינה פלשתינאית בת–קיימא על שטח קטן כל כך. לכן, יש לקבל את העיקרון של “שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 67′”.
אם מי שטוענים את הטענה הראשונה יהיו ישרים עם עצמם, הם ייאלצו להודות שכפי שאין פרטנר לרעיון הפשרה, כפי שהצגתי אותו, בדיוק באותה מידה, אין פרטנר לפתרון שהם מציעים. עובדה: אהוד ברק, קלינטון, אהוד אולמרט ואובמה הציעו את ההצעה והפלשתינאים דחו אותה. הם מסרבים לעיקרון של שתי מדינות לשני עמים ומתעקשים על “עיקרון שתי המדינות” – מדינת הלאום הפלשתינאית, שתהיה נקייה מיהודים, מן הקו הירוק ומזרחה, וממערב לה מדינה לא–יהודית, שתוצף במיליוני פלשתינאים.
קצת מוזר שמי שמציעים פתרון שאין לו פרטנר, שהוצע שוב ושוב ונדחה שוב ושוב, תוקפים רעיון אחר בטענה שאין לו פרטנר.
גם בטענה השנייה, על פיה אין יכולת קיום למדינה פלשתינאית כה מצומקת, יש אמת. אך הדבר נכון גם אם מדובר במדינה על כל יהודה ושומרון. זו תהיה מדינה קטנה וחלשה, שלא תוכל לקיים את עצמה ובוודאי לא את כל הפליטים שיתיישבו בה, על פי אותו חזון, והמפלט יהיה מערבה – האשמת ישראל והציונות במצבה והסחת הדעת באמצעות טרור, ירי רקטות ודחיפת פלשתינאים ל“שיבה” אל תוך ישראל. פתרון כזה ימיט אסון על שני העמים.
מדינה ירדנית–פלשתינאית
הפתרון חייב להיות מחוץ לקופסה של ארץ ישראל המערבית. חלוקת הארץ צריכה לכלול את השטח של ארץ ישראל משתי גדות הירדן, שהיא גם פלשתין השלמה, כפי שכתוב בפירוש באמנה הפלשתינאית.
פתרון שתי המדינות הריאלי, הוא מדינה ירדנית–פלשתינאית, מן הירדן מזרחה. מדינת ישראל היהודית מן הירדן ועד הים. האזורים הצפופים בפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה יהיו חלק מן המדינה הירדנית–פלשתינאית, כאזור מפורז
פתרון שתי המדינות הריאלי, הוא מדינה ירדנית–פלשתינאית, מן הירדן מזרחה. מדינת ישראל היהודית מן הירדן ועד הים. האזורים הצפופים בפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה יהיו חלק מן המדינה הירדנית–פלשתינאית; אזור מפורז, בתוך החלק הישראלי של ארץ ישראל.
אני יודע שהתכנית הזו אינה ישימה היום, בהיעדר פרטנר, אך הדבר נכון באותה מידה באשר לכל פתרון אחר שאינו כניעה מוחלטת לדרישות הפלשתינאיות; הן הטריטוריאליות והן דרישת השיבה. עלינו לעצב את הפתרון בצעדים חד–צדדיים ולנהל את הסכסוך בתבונה ותוך שמירה על האינטרסים הלאומיים שלנו, עד בוא השלום.
בפועל, ישראל כבר אינה שולטת על רוב מוחלט של הפלשתינאים. הם חיים תחת שלטון פלשתינאי, הן ברצועת עזה והן בשטחי הרש“פ. הם לא מאיימים עלינו מבחינה דמוגרפית. ישראל צריכה להודיע שאין לה תביעה על אזורים אלה. עליה להחיל את ריבונותה על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות. התוואי הסופי של הגבול ייקבע במו“מ עם המדינה הירדנית–פלשתינאית, בבוא היום.
