לסדרת כתבות "שישי בגולן" על תושבי הגולן שפונו ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, מצטרף סיפורה של בני יהודה. גלעד שחם, תושב המקום, מביא מנקודת מבטו האישית את סיפור פינוי היישוב הצעיר בן 14 החודשים ב- 6 באוקטובר 1973
"למען נכדינו וארכיון הגולן", כותב השבוע גלעד שחם, תושב בני יהודה, "גם בני יהודה משום מה לא הוזכרה במאמרים שפורסמו עד היום כישוב שפונה בכיפור 73, בבקשה הכניסו את הכתוב ל'שישי בגולן' הקרוב", הוא מוסיף.
בגליון יום כיפור השנה של "שישי בגולן" נחשף סיפורם של תושבי הגולן שפונו ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. במהלך העבודה על הכתבה, נתגלה כי סיפור האירוע הקשה של פינוי תושבים מיישוביהם הצעירים תחת אש וחזרתם לביתם, גם היא עדיין בתוך המלחמה, נעדר לחלוטין מהזיכרון הקולקטיבי הלאומי של מדינת ישראל. למעט גליון אחד של "ארץ הגולן" שהוקדש כולו לנושא, ועלון קיבוץ מרום גולן, לא נמצא חומר כתוב שניתן לאתרו במאגרי המידע וברשת האינטרנט.
הכנסת ההשלמות שמגיעות מהתושבים בעקבות יום כיפור השנה, לגליונות "שישי בגולן", ופרוטקול ישיבת הממשלה שדנה בנושא בבוקר המלחמה, מהווים למעשה את התיעוד הנגיש היחיד לציבור ולכן החשיבות שבהמשך פרסומם.
ממשיך שחם במכתבו: "גרעין המייסדים של בני יהודה עלה לקרקע ב 7.8.72, בקבוצה הראשונה עלו שבע משפחות ותוך כמה שבועות נוספו עוד משפחות ובכיפור 73 היינו בישוב כ- 14 משפחות.
"אני הייתי אז בתפקיד של רב"ש ומא"ז הישוב, ויום כיפור אצלי התחיל בטראומה אישית. איני זוכר אם זה היה ביום שישי או שבת בבוקר של כיפור, היה פיצוץ גדול ליד מחנה הצבא אל-על ומצה"ל ביקשו בקשר אחיות בישובים שיכולות לסייע בטיפול בפצועים, אישתי לשעבר דליה שחם היתה האחות בישוב ואני שלחתי אותה עם טנדר הסוכנות שהיה ברשותנו לכיוון אל-על, שם הקימו שם בית חולים שדה אזורי. כשהיא הגיעה לשם היא קיבלה זעזוע רציני מאד מכמות הפצועים ההרוגים וחלקי הגופות. היא לא יכלה לעזור להם וחזרה לבני יהודה.
ביום כיפור עצמו, גם אלינו כמו לשאר הישובים הגיע אוטובוסים לפינוי הנשים בערך בשתיים בצהריים, הן פונו למושב עין ורד שבשרון וכעבור יומיים רוכזו במלון גני חמת בטבריה.
כמה שעות לאחר שהמלחמה כבר החלה, והפיצוצים נשמעו מכל עבר, החליטו צה"ל וההגמ"ר לפנות גם את הגברים הגיבורים שחלקנו כבר היינו בהגמ"ר וברשותנו היו רובים ישנים ומקלע או שניים. העמסנו את הנשק על הטנדר הסוכנותי ופינו אותנו לקיבוץ מסדה. כעבור יומיים, כשצה"ל החל לדחוק את הסורים חזרה לגבולם, קיבלנו אישור לעלות חזרה ליישוב. הגענו אליו בדרכים עקלקלות והתחלנו לתפקד כיישוב קטן במלחמה, עם עזרה צה"לית במזון.
כאן אני זוכר חוויה קצת אחרת ממה שתיארה תמי אוחיון מנאות גולן בכתבתה, על חיילי צה"ל הנחמדים.
בבני יהודה רוכזו 'הדרגים' שזה אומר אפסנאות תחמושת דלק וכ"ו. באחד הימים אני נח בביתי בצהריים ופתאום מתרומם מבחוץ אחד מתריסי החלונות, ואני מבחין בחייל מילואים שמציץ לתוך הבית במחשבה שהוא עזוב. צעקתי עליו וגרשתיו מהמקום. ברור לי שכוונותיו היו גניבה, הרי אם כוונותיו היו חיוביות הוא היה מגיע מהדלת.
תודה לנילי וולך ולנעמי פלד על התיעוד ששמרו עד היום בביתן כמעט 40 שנה."
