"לְעולם, אנחנו מצפים. לבשורה טובה, ל"כן", ל"לא", לילד שיחזור בשלום מהצבא. מחשבות בעקבות התערוכה הנהדרת "ציפייה", בחצר של צילי טל, נוב
רינה מנדרינה
השבוע, התייצבנו עם נדב, הבן הבכור שלי, בבקו"ם. כמונו, עוד אלפי אימהות ואבות, נופפו בלב כבד לבנים ולבנות. ההזמנה למיצג "אמנים מפסלים למען השבת הבנים" תפסה אותי מלאת מחשבות.
צילי טל, ממושב נוב שברמת הגולן, הזמינה לחצר ביתה יוצרים מכל רחבי הארץ. האמנים, הגיעו בהתנדבות מלאה, לפסל מעגל פסלים – דיאלוג עם הבזלת בנושא -"ציפייה".
בסופו של השבוע, הגיע שמחה גולדין, אביו של החייל החטוף הדר, למפגש ושיח עם האמנים והצופים. שמחה דיבר על הציפייה. בדרך כלל, היא מביאה עמה בשורה משמחת. אצל משפחת גולדין, אחרי כל הציפייה, הדר יחזור והוא לא בין החיים
צילי, אמנית, אוצרת, מורה לאמנות ואישה עם לב ענק, אירחה במשך שבוע את הפסלים והמבקרים הרבים שהגיעו לתמוך בפרויקט המרגש. את האבנים בהם פיסלו אספה בעצמה ברחבי הרמה.
זו הזדמנות לראות אמנות יש מאין, לפגוש מקרוב אמנים-יוצרים, ולפרגן למטרה ראויה, חשבתי לעצמי ויצאתי לדרך עם מצלמות וילדים סקרנים.
שמחתי לראות, שבמשך השבוע, ביקרו במקום גם ילדי הגנים ובתי הספר ותושבים סקרנים רבים.
האמנים התבקשו לפסל ספסל, שייתן מקום פיסי לציפייה. הבחירה לחצוב באבן הבזלת שדורשת מאמץ פיזי רב הרגישה לי מדויקת לפרויקט.
אני זוכרת מצבי ציפייה בחיי, מתישים ומבלבלים.
ד"ר סוס, בספרו "אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים", כותב על המקום הזה:
"…כי שם רק מחכים.
מחכים לרכבת, לגשם, לקור,
מחכים בישיבה, או עומדים בתור,
מחכים למכתב, מחכים לבשורה,
מחכים שתצמח על ראשם שערה,
מחכים ל'כן', מחכים ל'לא',
כל אחד מחכה לעניין שלו".
בחצר של צילי, פגשתי את אסתי סחייק הר-לב. אסתי עוסקת כבר שש שנים בפיסול באבן והשתתפה בלא מעט פרויקטים נוספים. היא אישה מרשימה, אימא לשבעה ילדים, ילידת גינוסר ובין שאר עיסוקיה, היא גם כותבת ומפרסמת שירה ופרוזה.
אסתי בחרה ליצור ספסל ישיבה בצורה של שפרירית.
"למה דווקא שפרירית?", אני שואלת והיא עונה: "בגלל העיניים, הן רואות למרחוק" ומספרת לי על הספר שהוציאה – "השפרירית – מציאות מאוד דמיונית".
בסבלנות, היא הסבירה לילדים על הרעיון ועל תהליך העבודה.
סדק בסלע
יעקב הורוביץ, מראש פנה, חוצב בסלע ברזייה גדולה. את הקשר לנושא המיצב, הוא מוצא בסדק הגדול שנוצר בסלע. "סדק שנפער בלבן של המשפחות המחכות לבנים", הוא אומר.
זוהר פרידמן, מאפיקים, חצב חור בסלע ושרשרת ברזל מושחלת בתוך האבן. זוהר קורא לעבודה – "לא נותקה השרשרת". הרעיון, הוא מספר, עלה לו בשיחה עם בנו החייל, על המסירות של החיילים שקפצו ללב המנהרה המפוצצת וניסו להציל חיים.
"כולנו אחים", הוא מסכם, "והשרשרת לעולם לא מתנתקת".
בנצי מצליח, שהגיע במיוחד מעזוז, גבול מצרים, ליד קדש ברנע, חוצב יונת שלום גדולה.
ואני חושבת בקול: הלוואי.
בסופו של השבוע, הגיע שמחה גולדין, אביו של החייל החטוף הדר, למפגש ושיח עם האמנים והצופים. שמחה דיבר על הציפייה. בדרך כלל, היא מביאה עמה בשורה משמחת. אצל משפחת גולדין, אחרי כל הציפייה, הדר יחזור והוא לא בין החיים.
שמחה הקריא את שירה של רחל המשוררת:
" קשוב הלב, האוזן קשבת
הבא? היבוא?
בכל ציפייה יש עצב נבו…
פרוש כנפיים, ראה מנגד
שמא – אין בא
איש ונבו לו – על ארץ רבה"
הדר, לפני היותו חייל, היה אמן בעל נפש רגישה ויד נפלאה. הרגשתי שגם הוא צופה בעבודת האמנים המסורה ומלווה אותם לאורך השבוע. הפסלים נתרמו על ידי האמנים לגן הפסלים "מצפה סלעית", ליד כפר סבא. שם, מול הנוף המדהים שצופה עד הים התיכון, ניתן יהיה לשבת ולצפות לימים טובים ולבשורות טובות.
