נסיעה לקברי צדיקים הייתה נחשבת לאחד הבילויים האטרקטיביים של ההורים שלי. שלא לדבר על הילולות של צדיקים. אני? בתאילנד
נולדתי למשפחה שבה הדודות, הסבתות, ואימא שלי כמובן, מנהלות שיחות כמה פעמים ביום עם המזוזות ברחבי הבית. בכל שיחה שכזאת, מזכירים גם את רבי שמעון ואת רבי מאיר בעל הנס, שזכותם תגן עלינו ועליכם, תשמור על הילדים, על החיילים, על הבריאות ועוד בקשות למיניהן.
הרבה נשיקות למזוזה מחלקים אצלנו במשפחה. אם אני חושבת על זה לעומק, אפילו אותי לא נישקו כל כך הרבה כמו את המזוזות בבית שלנו…
נסיעה לקברי צדיקים הייתה נחשבת לאחד הבילויים האטרקטיביים של ההורים שלי. שלא לדבר על הילולות של צדיקים, או כמו שאומרים אצלנו בבית – זיארה.
בתוך ההילולה, מוזיקה רועמת, המוני אנשים מצטופפים, קצת בלגן, נרות דולקים ואווירה של קדושה וחגיגה שהייתה ממלאת להם את הלב. ההורים שלי היו מצטרפים לפעמים לטיולים המאורגנים של קהילת בית הכנסת ונוסעים להילולות שונות. ההילולה מתקיימת ביום פטירתו של הצדיק ולפי האמונה, ביום הזה שערי שמיים נפתחים לתפילות על קברו.
אני זוכרת אותם נוסעים לרבי מאיר בטבריה, לרבי שמעון במירון, בל"ג בעומר ואפילו מרחיקים עד הבאבא סאלי, בנתיבות. הייתה גם הילולה אחת ביבנאל בסוכות, או בפסח ועוד כמה שאני כבר לא ממש זוכרת.
אבל אני בהחלט זוכרת את ההכנות לקראת הטיול להילולה. אימא שלי מכינה בבוקר תיק עם סנדוויצ'ים מושקעים וסיר קטן מאלומיניום, שבו הייתה מבשלת פשטידת ירקות, מעקוד, אם שמעתם עליה במקרה. היא הייתה אורזת גם קופסה עם פירות. ההורים שלי אוהבים פירות מבושלים, כלומר בשלים, כאלה שכבר התרככו מאוד. גם שקית עם פיצוחים מעורבים ולפעמים, גם פופקורן, שיהיה מה לנשנש באוטובוס.
כשהיו מגיעים לקברו של הצדיק, היו נותנים צדקה, מתפללים ומבקשים בקשות בשביל כולנו: על ההיא שצריכה להתחתן, על האחרת שמתקשה ללדת, על פרנסה בשפע לכולם וכמובן, על בריאות. הכי חשובה – הבריאות. אימא שלי תמיד אומרת שמחה ובריאות, זה מה שחשוב.
אחרי התפילות, היו מתיישבים עם תיק הפיקניק שהביאו מהבית לארוחה רומנטית. סתם… לא באמת רומנטית, יותר בכיוון של סעודת מצווה סביב שולחנות שהיו מציבים ליד קברו של הצדיק.
ולא היו חוזרים הביתה לפני שקנו רחת לקום, חטיפי נוגט בשלל צבעים, ממתקי קוקוס, כמה מזכרות וגם עראק ושמן מקודש. שיהיה להדליק אתו נרות, או למרוח על הגוף במקומות שכואבים. כי ההורים שלי מאמינים בכוחם של הצדיקים, בקמעות ובסגולות.
הם היו חוזרים מבסוטים מההילולות, עם אמונה גדולה שהתפילות שלהם נשמעו. על זה גדלנו בבית, זה הבילוי הכי שווה שיש וכנראה שמשהו מכל זה דבק גם בי. גם אני מוצאת את עצמי מדי פעם משתרכת אל קברי צדיקים, מנשקת מזוזות בדבקות ומתפללת שיישמעו תפילותיי ובקשותיי. אומנם בלי השמן והרחת, אבל עם הרבה אמונה שהשתרשה בי. כי מה שאנחנו גדלים עליו בבית, בסוף משפיע גם עלינו.
להילולות אני כבר לא ממש הולכת, בעיקר מחשש לחיי בצפיפות הגדולה, אם כי בעבר השתתפתי בכמה מהן, אבל אצלי, למרות מה שספגתי, זה אינו בילוי מועדף.
השבוע, ראש חודש כסלו. אין איזו הילולה מיוחדת שאני מכירה, אבל איכשהו מצאתי את עצמי חושבת על הילולות, על בילויים ועל המקומות שבהם אנחנו מחפשים קצת קדושה, שמחה ומשמעות. מקומות שאנחנו הולכים אליהם ומקווים לחזור מהם אחרת.
בינתיים, אני נהנית לי בארץ רחוקה ואימא שלי לא ממש מבינה על מה כל המהומה. הרי יש כל כך הרבה קברי צדיקים בארץ, כל כך הרבה טבע ונופים יפים. מה לעזאזל אנחנו מחפשים בחו"ל?
על המסע שלי בתאילנד, על החוויות, המפגשים, המקומות שראיתי ועל מה שלקחתי אתי חזרה לארץ, אספר בהרחבה בשבוע הבא.
יש למה לצפות…
