במלחמת השחרור, פלש הצבא הסורי ונעצר רק בדגניה ב', לא לפני שהחריב אותה כמעט כליל. קדיש לוז, אחרי שנה של שיקום מופלא: "זמן רב לא יכולנו לשמוח. מתוך מאמץ נפשי גדול, החלטנו לחדש את השמחות, אשר יהודי חייב בהן. אנו חיים! והרי למען החיים הקרבתם את חייכם". ההדהוד מובן
ב-15 במאי 1948, ביום סיום המנדט הבריטי ולמחרת הכרזת העצמאות, פלשו צבאות ערב למדינת ישראל בת יומה, במטרה לסכל את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. איך הצליחה מדינת ישראל הקטנה להכריע את כל צבאות ערב? המומחים והפרשנים יידעו לתת הסברים רבים ונכונים. למשל, על התבונה שבה נוהלה המערכה, כך, שלמרות הנחיתות המספרית, רוכזו הכוחות באופן שכמעט בכל קרב בפני עצמו הייתה עדיפות מספרית לצה"ל. הכול נכון. אבל בכל אלה אין כדי להכריע מערכה כזו. היה זה בפירוש ניצחון הרוח. היה זה ניצחון האמונה היוקדת בצדקתנו המוחלטת ובנכונות לשלם כל מחיר כדי להגן על היישוב היהודי שהיה למדינה; להבטיח את קיומו של העם היהודי תחת האיום הזה, שלוש שנים אחרי השואה.
עם צבאות ערב שפלשו לישראל נמנתה, כמובן, סוריה. הפלישה הסורית החלה בעמק הירדן, מדרום לכנרת. מול הצבא הסורי, עמד כוח המגן העברי – חברי "ההגנה" עוד טרם הקמת צה"ל וכוחות המגן ביישובים עצמם, שהתבססו על בני היישובים, עם קצת תגבורת חיצונית. הצבא הסורי הפולש כבש את צמח, שער הגולן ומסדה ותקף את דגניה א' ודגניה ב'. בדגניות, נבלם הצבא הסורי, ב-21 במאי ונסוג, לאחר קרב גבורה עקוב מדם, מעורר השתאות והשראה.
שנה לאחר הקרב, פרסם קדיש לוז, המנהיג המרכזי של דגניה ב' ומראשי תנועת חבר הקבוצות ולימים, שר החקלאות ויושב ראש הכנסת, מאמר שכותרתו "אחר שנה", המופיע בקובץ מאמריו "אבני דרך", (להערכתי, אלה דברים שהוא אמר באזכרה, במלאת שנה לקרב עמק הירדן).
המוטו של המאמר הוא ציטוט מדברי המשורר והפילוסוף הגרמני-יהודי, היינריך היינה: "סביבנו מוטלות גוויות חברינו – אך אנחנו ניצחנו! אנחנו ניצחנו, אך סביב סביב מוטלות גוויות חברינו".
צמיחה חדשה
ישראל, מיום הקמתה, היא אומה במלחמה. בעצם, הרבה קודם. מראשית הציונות, אסרו הערבים מלחמה להכרתת היישוב היהודי בארץ ישראל, מלחמה שאף פעם לא די לה וזו אותה המלחמה עד היום. אני מביא כאן מדבריו של קדיש לוז, כיוון שהם אקטואליים היום, במלחמת "חרבות ברזל", בדיוק כפי שהיו אקטואליים במלחמת השחרור. הדברים שהוא אמר על דגניה ב' אז, רלוונטיים לבארי, לניר עוז, לכפר עזה, למנרה, למטולה ולמלכיה, היום. הדגניות לא פונו ולא התפנו ואיני שוכח או מנסה להשכיח את ההבדל. אבל כוח החיות של דגניה ומקורות הכוח שאִפשרו את תקומתה לאחר המלחמה הקשה, רלוונטיים גם רלוונטיים ליישובים בני ימינו, כשישובו לאדמתם. אם יגייסו מתוכם אותם כוחות, תקומתם תהיה מפוארת לא פחות מזו של דגניה.
"… לא בכדי בא הניצחון. לא בכדי נפלתם בקרב, חברים יקרים. אנו החלטנו לחיות. מיד אחרי שקברנו אתכם, בעוד תותחי האויב רועמים ואווירוניו חגים מעל ראשינו ומשליכים בנו את פצצותיהם – החליטו הוריכם, רעיותיכם, חבריכם – לחיות ולהחיות את דגניה ב' שלכם. בעוד רובנו עומדים בתעלות, מעמיקים אותן וחופרים חדשות – התחלנו בעבודה. דרושים היו עוז והעזה ואותם שאבנו מקורבנכם. קשה הייתה המלאכה בלעדיכם. אכן, מה שתוקן ונבנה נראה בעיני עצמנו כפלא. אין זאת, אלא ששיתפתם באין רואים את עצמכם במעשה תקומתנו. דמויותיכם עמדו ועומדות נגד עינינו ואוצלות מרוחכם על מעשינו.
"רבה הייתה העבודה. רב היה ההרס. נשרפו חדר האוכל והצריף בן שתי הקומות, מחסן המכולת. ניזוקו קשה מגדלי המים, בנייני הרפתות והלולים. נפגעו כמעט כל בנייני המגורים. הבקר ובהמות העבודה – כמעט כולם נהרגו. רבבות תרנגולות, אווזים, תרנגולי הודו, נשרפו על לוליהם, או מתו בצמא וברעב. שדות מספוא נרמסו, בותרו על ידי תעלות והפסידו כמעט כליל את יבוליהם. תפוחי האדמה נרקבו באדמה. מכון המים על יד הירמוך נהרס ואי אפשר היה להשקות את הבננות ואת שדות המספוא. ומי ימנה את הנזקים הקטנים יותר בכל פינות המשק? האויב עמד מולנו ועם כל הפסקת ההפוגה, היה ממטיר עלינו את פגזיו. עוד נמשך הגיוס לצבא ועוד המשכנו לשלוח מתוכנו חברות וחברים לשדות הקרב. עשרות מחברינו עומדים גם עתה בשורות הצבא, אך אנו התחלנו בעבודה.
"עברה שנה והמשק על ענפיו עומד על תִּלו. הנחנו קווי צינורות חדשים, שהצילו חלק גדול ממטעי הבננות והרחיבו את שטחי העיבוד; רכשנו עדר בקר חדש על ידי צירוף עֶגלה לעגלה, פרה לפרה; בנינו לולים גדולים והננו שולחים לשוק בכל יום אלפי ביצים ועופות לבשר; תוקנו הבניינים, הורחב חדר האוכל ואף בנינו בניינים חדשים. על אף פגעי הטבע, שחיבל קשה במשקנו, נוסף על פגעי המלחמה, עומדים אנו כיום חדורי ביטחון שנצא בניצחון גם מן המערכה השנייה, מערכת שיקום המשק והיישוב. לא נסתפק בהחזרת המצב שלפני הקרבות. אנו שואפים לשפר את משקנו, לשכללו ולהאדירו.
"… גבר יחס ההוקרה לזולת, חוזקה ההבנה ההדדית ונתעצם הרצון להקל לרע. התעמק האמון ההדדי, צצה ידידות חדשה, מעמיקה ונאמנה יותר. מכאן יסוד ושורש לצמיחה חדשה של חיי החברה. מכאן, הבנה חדשה לסידור החיים וארגונם. מכאן ההרגשה הטמירה שמסוגלים אנו גם בשטח זה לחולל נפלאות ולהעלות את יצירתנו למדרגה נשגבה ומפוארת".
בניין חדש
קדיש לוז מתאר מסכת מרשימה ומעוררת הערצה של יישוב במלחמה, שהתנער כארי לתקומת המשק והחברה. איזה כוח, איזו חיות הייתה להם, לאותם אנשים, שבהחלט ניתן לראות בהם אנשי מופת.
כאשר אני שומע את חיים ילין, איש בארי, מהדהד באוזניי קולו של קדיש לוז. כאשר אני צופה בתמונות החיטה שצומחת שוב, ביישובים שנפלו בנגב המערבי, בתמונות המפעלים שחודשה בהם העבודה, אני רואה בהם הד לתקומת הדגניות בתש"ח.
אין ספק שהמוטיבציה הלוקל-פטריוטית, אהבת היישוב והקהילה נתנו את הכוח לאנשי דגניה לקום ולבנות מהתחלה ולא להסתפק במה שהיה, אלא להתרחב ולגדול. אך אין די בכך כדי להסביר את המוטיבציה. הם עשו כך, כי ראו עצמם חלק ממהות גדולה יותר, של העם היהודי, של מדינת ישראל. הם חיו בהכרה שהם נושאים על שכמם את עתיד העם והמדינה.
אמר קדיש לוז, בפנותו לחברים שנפלו בקרב: "חברים יקרים! דומה, קיימנו את מצוותכם לחידוש החיים. קורבנכם נשא פרי הילולים. קמה מדינת ישראל, אשר את בשורת הקמתה שמעתם ערב נפילתכם. קם עם יהודי עצמאי. מאות אלפי יהודים עלו ומוסיפים לעלות לארץ. בכל מקום נעשית פעולת שיקום ואף בניין חדש הולך ומוקם. עמק הירדן חוזר ומשגשג. קבוצתכם חיה וקיימת. נולדים בה ילדים. זוגות צעירים בונים בתים חדשים. זמן רב לא יכולנו לשמוח. מתוך מאמץ נפשי גדול, החלטנו לחדש את השמחות, אשר יהודי חייב בהן. אנו חיים! והרי למען החיים הקרבתם את חייכם".
