משחק קופסה חדש. אצלינו בבית תחרות זה תחרות, אין הקלות, אין ויתורים, כולם שועטים לעבר הניצחון ואף אחד לא סופר את זה שזרמתי ו"מגיע לי"
המתבגר קנה לנו משחק חדש – "אליאס". מסתבר שזה אחד המשחקים הכי פופולריים לאחרונה. הוא מבוסס על הגדרת מילים בצורה יצירתית ומהירה. המשחק הוא קבוצתי וכולל כרטיסיות שעליהם כתובות מילים והמטרה של כל שחקן היא להסביר את המילה שמופיעה על הכרטיס לשחקנים אחרים, מבלי להשתמש במילים דומות, או קשורות ישירות. השחקנים צריכים לנחש את המילה המוסברת במהירות. כל תשובה נכונה מביאה לנקודות והמנצח הוא הקבוצה שמסיימת את המשחק עם מספר הנקודות הגבוה ביותר, כשהמטרה היא לעבור את הדרך בלוח המשחק עד היעד הסופי.
מה שמגניב במשחק זה שהוא מצריך יכולת יצירתית וחשיבה מהירה, כי הזמן מוגבל, יש שעון חול וצריך להסביר מהר וזה מצחיק ומאתגר ויש אלמנט של תחרותיות. גאון מי שחשב על זה וגרף לכיסו הרבה כסף על הרעיון והמכירות כי בתכל'ס זה הכי פשוט שיש, לייצר משחק כזה. אצלינו בבית הייתה התלהבות וגם החברים של הילדים אוהבים ומספרים שגם הדודים והחברים ועוד…
אבל מה שהכי מצא חן בעיני המשפחה שלי, זה שבדרך כלל, אני חסרת סבלנות למשחקים ארוכים. האיש והילדים יכולים לשחק שעות קלפים, קטאן, מונופול ועוד כל מיני, אני בקושי שורדת סבב אחד ומתייאשת. אני יכולה לשבת שעות לקרוא ספר. לשחק, פחות. דווקא בשבת האחרונה היינו האיש ואני ושני המתבגרים וממש נהניתי מהמשחק והם היו מבסוטים שזרמתי. אני חושבת שאני האימא הכי זורמת שיש… במשחקים, פחות והנה בא "אליאס" וזרמתי אפילו יותר בזכותו.
אין תפקיד קטן
אני והמתבגרת שיחקנו מול האיש והמתבגר. בהתחלה, הובלנו, אבל בסוף, הפסדנו להם, וזה היה מבאס כי עד שאני זורמת, מן הראוי היה לתת לי לנצח, כדי שאתלהב, אבל אצלינו בבית תחרות זה תחרות, אין הקלות, אין ויתורים, כולם שועטים לעבר הניצחון ואף אחד לא סופר את זה שזרמתי ומגיע לי. האמת היא שאני לא הטיפוס התחרותי בבית. זה האיש שמחדיר בילדים, מגיל שנה, תחרותיות ושהטוב ינצח. למרות שלטעמי לא תמיד הטובים מנצחים, לפעמים הם גם מפסידים וצריך ללמוד גם להפסיד בכבוד.
זה מזכיר לי שלמתבגרת הייתה הצגת שישית באולפנית לפני שבוע, היא ציפתה לקבל תפקיד ראשי, אבל לבסוף קיבלה תפקיד קטן יחסית. ברגע הראשון, היא מאוד התאכזבה מהתפקיד וחשבה לוותר על ההשתתפות בהצגה. אחרי שחשבה על זה קצת, החליטה בכל זאת להשתתף. חברה שלי שמתעסקת בדרמה ובקבוצות תאטרון, אמרה לה שלפעמים דווקא תפקיד קטן יכול להיות מאוד משמעותי. כשהגענו לצפות בהצגה, ראיתי אותה שמחה עם הדמות שלה, אוהבת את התחפושת והפאה והאיפור ונכנסת לתפקיד בכל הכוח. התגאיתי בה על היכולת לקבל משהו שהיא לא רצתה ולעוף אתו. לכאורה, זה הרגיש לה כמו הפסד, אחרות קיבלו את התפקיד הראשי, אבל מבחינתי, היא המנצחת הגדולה. למרות האכזבה, היא לא ויתרה לעצמה והתמודדה כמו מלכה עם סיטואציה שלא אהבה.
בבית שלנו אוהבים לשחק, אוהבים לנצח במשחקים, אבל הכי חשוב בעיניי זה לדעת לנצח את הסיטואציות שהחיים מזמנים ואנחנו לא תמיד אוהבים.
