באמצע יולי 1885 נרכשו הקרקעות הציוניות הראשונות בגולן. באמצע יולי 1967 עלה המתיישב הראשון למחנה הסורי ב”עליקה”. באמצע יולי 1977 נכנסו המשפחות הראשונות לבתיהן בקצרין. שלוש נקודות מפנה קיציות בהתיישבות החדשה בגולן
אם האנשים האלה היו חיים עד היום הם בוודאי היו משתמשים במושג “יורצייט” לתאר את האירוע הכל כך מיוחד הזה, שמלאו לו החודש בדיוק 130 שנים.
בתחילת חודש אב, תרמ”ה, אמצע יולי 1885, נרכשו הקרקעות הציוניות הראשונות בגולן.
130 שנים בדיוק, אם זה לא “יורצייט” להתיישבות בגולן, מה כן?
14 ביולי, 1967, עלה המתיישב הראשון, כרמל בר, ואחריו עומר ויינר, למחנה הסורי הנטוש ב”עליקה”, ראשונים בין חברי קבוצת בני הקיבוצים, שהחליטו להתיישב ברמת הגולן.
ב-13 ביולי 1977 נכנסו המשפחות הראשונות לבתיהן בקצרין.
“יורצייט” בתרגום מיידיש לעברית צחה: יום השנה. מדוע יידיש? כי זו השפה המדוברת ברחוב היהודי לפני 130 שנה, אם כי התקשורת של אותה תקופה כבר שוחחה עברית.
ימי תחילת חודש אב ימים קשים לישראל לדורותיו, אך לפסוח על אבני דרך כל כך חשובות, קשה אף הוא; מה עוד שכאן מדובר בבזלת, לא סתם אבן גיר, וימיהם של מתיישבי הגולן בראשית הציונות המתחדשת כאן, היו לא פחות קשים ושחורים מבזלת, יותר.
“מושבה חדשה עומדת להיווסד מילידי עירנו (הכוונה לצפת, ד”ש) מעבר לירדן מקדם. כי זה ירחים אחדים התאחדו שלושים איש מילדי הארץ הזאת תחת דגל הרעיון לעבודת האדמה וישלחו מהם צירים אחדים לבקר ולתור אחר כברת ארץ לקנותה וילכו ויבואו עד ארץ הגולן בבשן. רחוק מעירנו כשבע שעות בדרך העולה לדמשק וקנתרה, ותיטיב הארץ בעיניהם מאד…. ויקנו חלקת שדה כבת שבעים פדן עם בנין עתיק הבנוי באבני גזית מפוארת במחיר ארבע מאות ועשרים לירה. יתן ה’ ויצליחו” (עיתון “הצבי”, תשרי תרמ”ו – ספטמבר 1885).
צבי אילן, חוקר ההתיישבות היהודית בעבר הירדן, מסביר, כי בצפת הוקמה חברה בשם “מתיישבי בית יהודה”, אשר מצאה בדרך לדמשק וקנתרה (היא קוניטרה), אדמת מישור טובה עם מעיינות, מוקפת יערות. חברה זו רכשה שם ביולי 1885 כ-10,500 דונם, וכן בניין עתיק בנוי אבני גזית וכל זאת במחיר 420 לירה.
על פי הדיווחים שמסרו המתיישבים לעיתונות התקופה, החברה מנתה 35 בתי אב, 160 נפשות, והם התיישבו בחורבה ששמה בערבית “רום תני”. רבים מהערבים קראו לה “כורסה גולן (כסא גולן), השם נתפס על ידי אנשי “בית יהודה” במשמעות “חורבות עיר רומי” והוצע לזהותה עם “רומי” שבסדר הדורות: “ראובן נקבר בעבר הירדן ברומי”. זיהוי אחר היה עם עיר המקלט “גולן בבשן”, שם הנסמך לעתים לשם החברה בפרסומיה. לעיתים קרוי המקום “גולן” או “נחלת יהודה”, אך מדובר בכפר הצ’רקסי א-רמת’ניה (רמסניה), כ-12 ק”מ מדרום לקונייטרה, 2 ק”מ צפונה לחושניה.
על פי דיווחי המתיישב פלקיסזון, מאבני החורבות במקום ניתן להקים “אלף בתים מפוארים”… החברה החזיקה 14 מתוך 24 חלקי שטח הכפר והציעה שוב ושוב רכישת חלק נוסף מאדמות הכפר תוך חיים משותפים עם הכפריים הערבים. לדברי פלקינסון “נתקיימו יחסים טובים עם שכנינו הערביאים אשר המה אחוזי יד האחווה אתנו”. לצורך העבודה רכשה החברה שבעה שוורים ושלחה משמרות חברים לעבודה בשטח, חלק מהגברים התיישבו בינתיים במבנה עתיק מאבני גזית בראש הגבעה והתכוננו להעתיק ליישוב את בני משפחותיהם. בדין וחשבון מאפריל 1886 הם כותבים שיש להם 8 פרות, 10 שוורים, 4 סוסים, 2 חמורים, 30 עזים וכן ברשותם 5 מחרשות ערביות. כך שהיה ברשותם גרעין של משק חי, בהמות עבודה וכלי חריש לעבודה. מאוחר יותר נמסר כי בידיהם היתה בעלות על 15,000 דונם עם שלושה מעיינות גדולים ו-13 מעיינות קטנים, 7000 דונם לגידול תבואות, 2000 דונם לכרמים ופרדסים, 1000 דונם לגני ירק ועצי פרי להשקיה ו-5000 דונם למרעה.
אם הכל היה כל כך טוב, מדוע נפסק ומדוע היה צריך כרמל בר לעלות מחדש 82 שנים לאחר מכן שוב לאותו אזור, באותו חודש ממש, ולהירשם כמתיישב ראשון בגולן? ואנשי קשת, שרחוקים מאותה רמתניה כדקותיים נסיעה, מדוע היו צריכים לעבור את הבונקר בקוניטרה בשנת 1974? וראשון המתיישבים בקצרין להכנס לביתו רק ביולי 1977?
כי ההתיישבות הציונית המתפעמת מאדמות הגולן החזיקה ברמתניה בקושי שנתיים, אחר כך רכשה קרקעות ועלתה להתיישבות מחדש בביר-שגום למרגלות גבעת יואב ואחרוני מתישביה נרצחו בפרעות 1920. גם מתיישבי החורן שרכשו מאות אלפי דונמים ממזרח לרמת מגשימים וצפונה, נאלצו להימלט על נפשם. כל נסיונות ההתיישבות ורכישה נוספת של קרקעות בגולן לא צלחו, עד עליקה.
למי שעדיין לא מכיר בעל פה את ההיסטוריה של הניסיונות להקים מושבות בגולן בתקופת העליה הראשונה, ואלה שמבקשים לכבד את האבות ההיסטוריים של ההתיישבות הציונית בגולן, נחזור על תקציר לכבוד ה”יורצייט” ה-130 למי שקדמו לנו.
חברי אגודת “בית יהודה”, שקמה בצפת בשנת תרמ”ד, קיץ 1883, נחשבו לבני הארץ וילידי צפת, אך למען הצדק ההיסטורי, הם היו למעשה בני עולים שהגיעו לארץ כפעוטות. הם ראו את היציאה מהעיר צפת כמצווה דתית ולאומית המשולבת בקיום עצמי מעבודת האדמה, להבדיל ממנהג הקיום מה”חלוקה”. בניגוד למתיישבי המושבות, הם היו אזרחים עות’מאניים והחוק התורכי, שאסר על יהודים לעלות ארצה ולקנות כאן אדמה או לבנות עליה בית, לא חל עליהם.
היתרון זה הפך לחסרון, כאשר התברר שאגודות כמו “חובבי ציון” ורוטשילד עצמו תומכים רק במתיישבים עולים, ולבני צפת נדרשה תמיכה, ובדחיפות, כפי שעד היום נדרשת תמיכה ממסדית לכל מתיישב חקלאי בישראל. בשל קשיי המימון, הציע אחד מחברי האגודה לחפש “אדמה מעבר הירדן בגולן אשר בבשן, כי שם האדמה טובה ופורייה מאוד, כולה משקה ומרעה ואווירה זך ובריא, ושם יעלה להם האדמה בזול מאוד”. לורנס אוליפנט, אבי רעיון ההתיישבות מעבר לירדן אף הבטיח “לרצף את רחובותיהם בפונטים אנגליים”.
הם מכרו את רכושם בצפת, רכשו אדמות ברמתניה, שינו את שם האגודה ל”בני יהודה”, ואז ניחתה המכה הראשונה: עקב אי בהירות באשר לחוקיות רישום הקושאנים שרכשו – נאלצו לנטוש. מאוחר יותר, התברר שהקושאנים שהיו בידיהם, היו חוקיים אך היה זה מאוחר מדי.
בשנת 1888, הם רכשו 3690 דונם בכפר ביר א-שגום, בדרום-מערב הגולן, על מדרון הצופה לכנרת. הם התגוררו בחושות והחלו בעיבוד אדמה, מנצלים את 100 הנפוליאונים שנתן להם אוליפנט, שהבטיח לתמוך בעתיד. אבל אוליפנט נפטר באותה שנה ויותר לא זכו לתמיכה.
ההתיישבות ב”בני יהודה” זו הייתה רצופת עזיבות, סבלה ממחסור במשאבים, מגפת כולרה, רעב ומות ילדים. המתיישבים אמנם הקימו 11 בתים, דיברו על שותפות עם המושבה שעתידה לקום בחורן, שיפצו בתים נוספים, הכניסו ספר תורה אך בשל נטל החובות נואשו לבסוף.
במהלך מלחמת העולם הראשונה נותרה בכפר רק משפחה אחת, האלמנה פרומא ברנשטיין ושני בניה שרגא ואברהם. הם ניהלו את אדמות האגודה, קיימו משק של פרות וייצור גבינה.
בפרעות 1920, רצח שכן ערבי את פרומא ואברהם ושכנים אחרים הצילו את שרגא. בזה בא הקץ על 32 שנות מאמצים לקיים מושבה יהודית בגולן.
ד”ר צבי אילן ז”ל, חוקר ההתיישבות היהודית בעבר הירדן, מציין בספרו “הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן 1947-1871”, כי בשיא גודלה של החברה, בתרמ”ו, היו בה כ-52 חברים רשומים, בעלים ל-52 חלקים בחברה.
שטרי הבעלות על האדמות בביר שגום נותרו בידי צאצאי המתיישבים, בהם גם תושבי גולן נוכחיים, שטרי הבעלות על אדמות החורן הועברו למדינת ישראל.
עברו 82 שנים מאז אותו חודש יולי ברמתניה. “ב-14 ביולי 1967”, כותבים רמונה בר לב וד”ר צבי מעוז באתר הגולן באינטרנט, “באישורו ובתמיכתו של אלוף פיקוד הצפון אז, דוד אלעזר (שנודע בכינויו ‘דדו’), התיישבה חבורה של צעירים במחנה הצבאי הסורי הנטוש בעלייקה, שבמרכז הגולן, במסווה של ‘מחנה לאיסוף בקר ברמת הגולן'”.
השניים מצטטים את יחיאל אדמוני, מי שהיה אז מנהל המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, שאמר שהאמת ההיסטורית היא שמי שהחליט על יישוב רמת הגולן זו לא הממשלה, אלא הקבוצה שהלכה לעלייקה… רק ב-31.8.67, פחות מחודשיים לאחר המלחמה, אישרה ממשלת ישראל את ההיאחזות בגולן.
עשר שנים נוספות חלפו וראשוני קצרין חנכו את דירותיהם בעיר הגולן. מכיוון שככל הנראה רכישת אדמות לא צולחת יפה בגולן, עד היום לא משלם עוד איש על כך כאן. וטוב שכך.
