ערב השידורים המיוחד לזכרו של מוטי קירשנבאום בערוץ הראשון היה חוויה של נוסטלגיה והנאה מפועלו של אחד מענקי התקשורת הישראלית. כל פגישה עם קירשנבאום הייתה חוויה, מ”ניקוי ראש”, דרך סרטי הטבע שלו, ועד “שיחות עם מוטי קירשנבאום”
בעיצומו של המאבק נגד נסיגה מהגולן, שודרה בערוץ הראשון, במסגרת התכנית “מבט שני”, כתבה גדולה על הגולן, שיצר מיכאל קרפין. קדימונים רבים שודרו בימים שקדמו לתכנית. וכשראינו את התכנית – חשכו עינינו. תכנית מרושעת, שקרית, מכוערת, שכל מטרתה לפגוע, להשמיץ וליצור דה-לגיטימציה לתושבי הגולן ולמאבק נגד הנסיגה.
הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. אחד מכללי עבודתי היה לא להתבכיין. לא להתעכב על “זה כתב ככה”, “ההוא אמר ככה”, אלא להתמקד בעשיה שלנו – לדאוג להיכנס לתקשורת, להביא את דברנו ומסרינו, ליזום, ועשינו זאת בהצלחה.
אולם על השידור הזה לא יכולתי להבליג. כתבתי מכתב חריף למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, וביקשתי פגישה. קירשנבאום נענה מיד, וכעבור זמן קצר נועדנו עמו בלשכתו בירושלים. בפגישה השתתפו ראשי ועד יישובי הגולן – היו”ר אלי מלכה, ראשי המועצות סמי בר לב ויהודה וולמן, חבר הנהלת הוועד יהודה מאלי ואני.
ידענו שקירשנבאום הוא דעתן חד לשון, אינו נוהג להשמיע דברי חלקות שינעמו לבני שיחו, ושפוליטית – הוא אינו עמנו, בלשון המעטה. ציפינו לעימות חריף.
מיד בכניסתנו לפגישה, מוטי שבר את הקרח ביצירת אווירה נעימה ובלתי מכופתרת. הוא פתח בזיכרונות מהסרטת הכתבות המיתולוגיות שלו על הנשרים בגמלא, וסיפר על אהבתו הרבה את הטבע והנוף בגולן.
כשהגענו לנושא הדיון, הצגתי בפרטי פרטים את הסילופים, העיוותים, השקרים והדמגוגיה בכתבתו של קרפין. קירשנבאום הקשיב בדריכות. וכשסיימנו את דברינו, אמר: “אין לי מה לומר, אתם צודקים”. הוא אמר שכמנכ”ל הוא נושא באחריות, הוא ידאג להפיק לקחים והוא מבטיח לנו שהוא אישית ידאג שהדבר לא יחזור. אם זכרוני אינו מטעני, הוא גם הוציא לאחר מכן מכתב ברוח זו.
הוא שאל להרגשתנו באופן כללי בנוגע לאופן הסיקור של מאבקנו ב”קול ישראל” ובערוץ הראשון, ושמח לשמוע שבדרך כלל הסיקור הוגן ומקצועי.
אני זוכר את המפגש הזה מאוד לטובה.
בספר “שיחות עם מוטי קירשנבאום” אמר מוטי, שרבין ופרס התחרטו על שבחרו בו לתפקיד, כי לא עשה להם חיים קלים.
שעה בשבוע שאני חובב ספורט
בגיל 37 קיבל מוטי קירשנבאום את פרס ישראל, כבוד שאנשים זוכים לו בדרך כלל בשלהי הקריירה שלהם. ובדין הוא קיבל אותו – פרס ישראל הוא פרס לאיכות ומצוינות, ותרומתו האדירה של קירשנבאום לטלוויזיה ולתקשורת הישראלית בשנות השלושים לחייו, ובפרט בתכנית “ניקוי ראש”, כבר הצדיקה את מתן הפרס. בגיל 59 פורסם ספרו של שייקה בן-פורת “שיחות עם מוטי קירשנבאום” – גם ספרים כאלה מוקדשים לרוב לאנשים אחרי פרישתם. ובעשור השמיני לחייו, כאשר קירשנבאום נהנה ממעמד זקן השבט, הוא עדין היה פעיל, יצירתי וצעיר ברוחו.
בילדותי, תכנית הטלוויזיה האהובה עליי ביותר הייתה “ניקוי ראש” ומאז ועד היום, דרך סרטי הטבע שלו, “לונדון וקירשנבאום”, “זוהי סדום” ושאר פועלו, אני מעריך אותו מאוד.
איני חובב ספורט ואני ממעט מאוד לצפות ולהאזין לשידורי ספורט (אף שהם פופולריים מאוד בביתי). אולם אני מאזין בקביעות לתכנית “בילוי נעים” בימי שישי בגל”צ. בפתח השעה השנייה, לאחר חדשות 10:00, שודרה בתכנית פינת הספורט של מוטי קירשנבאום. הפינה הזאת הייתה פשוט מרתקת, גם אותי, שכאמור איני מתעניין בנושא. הידענות, האירוניה, האכפתיות, השילוב בין רצינות תהומית להומור וסרקזם, המחייב את המאזין לדריכות – להבחין מתי הוא רציני, מתי הוא ציני ואיך הוא מערבב בין השניים, עשו את ההאזנה לפינה לחוויה מרתקת ומשובבת נפש.
שידור ציבורי בצל הרייטינג
קירשנבאום מונה למנכ”ל רשות השידור במקביל לפתיחת הערוץ המסחרי. הוא התייחס לנושא ב”שיחות עם מוטי קירשנבאום”: “מהרגע שהתחילה הפגזה של הערוץ המסחרי עם שלושה זכיינים, ושלוש מערכות, וכולם נלחמים בערוץ הראשון עם מיטב הטכנולוגיות ועם מיטב האנשים שהם לקחו ממנו, הערוץ השני משך אליו חלק גדול מן הצופים. כבר אז הזהרתי את האנשים שלנו: אם ניגרר אחרי אופי השידורים של הערוץ השני ותוך המלחמה הזאת לא נצליח לשמור על אופי שונה, ועל דיפרנציאציה בינינו ובין הערוצים המסחריים, ערוץ שני והכבלים, בצדק יהיו שיטענו שאין מקום לערוץ הציבורי ואפשר להפריט את התדר שלו… השידור הציבורי עושה תכניות שאינן בהכרח רודפות רייטינג, בצד תכניות שכן פוזלות למכנים משותפים רחבים, כיוון שאנחנו גובים את האגרה מבית לבית. החכמה היא לא לאפשר לתכניות עתירות רייטינג לעצב את אופי הערוץ כולו. לכן, הציבורי עושה גם ‘מר מאני’ ו’קסטנר’ ו’קו 300′ וגם ‘תקומה’. אתה יודע שיצאנו מן ההנחה ש’תקומה’ לא תזכה ליותר מ-6 או 7 אחוזי צפייה? לא ידענו שנגיע ל-20 או 30 אחוזים. חשבנו שלאנשים אין כבר כוח לראות סדרה דוקומנטרית כזאת, כאשר בערוצים ממול קיימים פיתויים אחרים. איש מאתנו לא צפה אחוזי צפייה כאלו…. במעט הכסף שיש לנו, הדרך היחידה להשיג רלבנטיות, היא לעסוק בכל דבר שנוגע לחיים העכשוויים שלנו. יחד עם זה, השידור הציבורי צריך להתעסק בתרבות, בדרמה וגם בבידור, אם כי ברוב המקרים בתחום הבידור ויתרנו כי ידענו שבמשאבים שעומדים לרשותנו, אין לנו יכולת להתחרות עם ערוצים מסחריים”.
דברים כל כך אקטואליים בימים אלה, שבהם השידור הציבורי נלחם על חייו.
עומד במבחן הזמן?
בראיון לתכנית “כך היה” בערוץ הראשון, שקיים מוטי קירשנבאום לפני חודשים אחדים, הוא עמד על ההבדל בין ימי “ניקוי ראש” לימינו. לטענתו, בימי “ניקוי ראש” היה צורך באומץ כדי לעשות את מה שהיום הוא המובן מאליו. היום, אמר קירשנבאום, כל הפוליטיקאים רצים ומתחננים להשתתף בתכניות הסאטירה. אז, הם פעלו בכל הכוח להוריד את התכנית. כמעט בכל ישיבת ממשלה דיברו על “ניקוי ראש” והנושא עלה שוב ושוב בדיוני הכנסת.
ביום מותו של קירשנבאום, הוצגו בערוץ הראשון קטעים רבים מ”ניקוי ראש”. צפיתי ושאלתי את עצמי האם הסאטירה עומדת במבחן הזמן? אין לי תשובה חד משמעית לשאלה. קשה לי לשפוט זאת בעיניים של צעיר שלא חווה את התקופה. אני זכרתי כל אחד מן המערכונים שהוצגו ואף את הרקע שלהם. הייתי ילד באותה תקופה, אך מעורה מאוד בפוליטיקה ו”ניקוי ראש” הייתה התכנית האהובה עליי. לא צריך להזדהות עם המסר הפוליטי ועם העמדות של התכנית (לרוב הייתי ונשארתי נגד העמדות הללו), כדי להעריך את הכישרון האדיר ואת התרומה של התכנית לתרבות ולדמוקרטיה הישראלית.
אחד המערכונים הציג דיון של ועדת העורכים המיתולוגית, כאשר בצד ישב ילד קטן עם רטיה על העין, רמז למשה דיין שזמן קצר קודם לכן החל לערוך עיתון יומי – “היום הזה” (שלא האריך ימים). המערכון הציג את ועדת העורכים כשליטים האמיתיים של המדינה, כדיקטטורים המזמינים את ראש הממשלה (רבין, בקדנציה הראשונה) למשפט. מעניין לראות איך הוצגה העיתונות הכתובה כמאפיה ימנית דיקטטורית, הנושאת לשווא את דגל חופש הביטוי, ומשתמשת בו לסתימת פיות ולמחיקת דעות הפוכות.
הטענה שמאחורי המערכון היא ממש העתק לטענות בימינו נגד “התקשורת השמאלנית”, אם כי אני שומע טענות דומות גם משמאל, גם בימינו, על “התקשורת הימנית” ועל “השתלטות הדתיים על התקשורת”… (כמו במאמר שפרסם באותו בוקר ב”הארץ” רוגל אלפר).
ביטוי לעובדה שוועדת העורכים שייכת להיסטוריה הרחוקה, היה בכיתוביות – כאשר רבקה מיכאלי בדמותה של חנה זמר, עורכת “דבר”, אמרה “חבריי העורכים”, הכיתוב היה “האורחים”…
המערכון הזה והשיר שאחריו – “שלמה סכינאי”, התייחסו לאמירות שהושמעו במחנה הימין נגד פרופ’ שלמה אבינרי, שהוצג כ”תוקע סכין בגב האומה”, לאחר שהביע עמדה חריגה באותה תקופה – תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית. אותו אבינרי, שדבק עד היום בעמדות שהביע אז, הוא היום כמעט הסמן הימני ב”הארץ”, בר פלוגתא ציוני של דבוקת שוקן.
מערכון אחר התפלמס עם מבקרי הטלוויזיה בעיתונות הכתובה, שביקרו את התכנית. היה זה במתכונת של תשובה למכתבי צופים. את הכותבת הדה בושס (מבקרת הטלוויזיה הקטלנית של “הארץ”, עליה כתב יהונתן גפן את “מי מפחד מגברת לוין”) הם קטלו על הפלצנות והשימוש במילים גבוהות שהציבור אינו מבין, כדי להתהדר בהן. הכותב קריאל גרדוש, הוא הקריקטוריסט המיתולוגי דוש, שהיה באותם הימים מבקר הטלוויזיה של “מעריב”, הרבה לתקוף את “הטלוויזיה השמאלנית” בכלל, ואת “ניקוי ראש” בפרט. באחת הביקורות, הוא תהה מדוע התכנית אינה אומרת דבר על מלחמת האזרחים בלבנון. במערכון, הם נענו למכתבו, והציגו טקסט ציני, המבטא שמחה על ההרג ההדדי בלבנון. על רקע המתרחש במזה”ת בכלל ובסוריה בפרט, היה זה בהחלט טקסט אקטואלי, אם כי היום אין מבקרי טלוויזיה מצד “ימין”. ביקורת הטלוויזיה שבויה בידי הקיצוניים שבקיצוני ה”שמאל” (רוגל אלפר, רווית הכט ועוד). ביקורת ברוח זו מושמעת ברשתות החברתיות ובטוקבקים.
יהיה קשה לצופה שלא חווה את התקופה להבין את הפרודיה המעולה על הסדרה האמריקאית הפופולארית “הכל נשאר במשפחה”. צריך להכיר את הדמויות, ארצ’י בנקר, אדית, גלוריה ומייק, כדי להבין עד כמה החיקוי מושלם. ובאשר לתכנים – גזענות כלפי ערבים קיימת גם היום, למרבה הצער, אבל עיקר המערכון עסק בגזענות כלפי ה”פרענקים”. ובמובן הזה, אין ספק שאנו נמצאים היום במצב טוב לאין ערוך. הבעיה העדתית כבר כמעט שאינה קיימת. היא נפתרה בדרך הטבעית והיפה ביותר – דרך האהבה, הזוגיות, הנישואין והמשפחה. רבים מאוד מן הילדים הנולדים היום אינם יכולים עוד להגדיר האם הם “אשכנזים” או “מזרחים” ובעוד דור, לא יהיה ילד שיבין את השאלה האנכרוניסטית הזאת. הבעיה העדתית קיימת היום רק אצל קבוצות רדיקליות כמו “ערס פואטיקה”, המנסים בכל כוחם להחיות אותה, כדי לעשות עליה קריירה.
ערב השידורים המיוחד לזכרו של מוטי קירשנבאום בערוץ הראשון (הילדים שלי העדיפו לצפות בערב השידורים המיוחד בערוץ עשר, שהתמקד בקירשנבאום של העשור האחרון) היה חוויה המערבת נוסטלגיה והנאה מהשידורים עם צער על לכתו של אחד מענקי התקשורת הישראלית.
יהי זכרו ברוך!
