החגים היו יפים, משפחתיים ומהנים, אבל יש ברכה גדולה גם בחזרה לשגרה של אחריהם. אווירת התחדשות, פרחים חדשים בגינה וגם… ציפייה לחגים הבאים
איזה כיף ש”אחרי החגים” הגיע. זה לא שסבלתי מהם, הם היו שמחים חגיגיים, משפחתיים ועתירי קלוריות טעימות, מושקעות ומגוונות. קנינו בגדים חדשים ויפים, היינו בבית הכנסת, התפללנו, שרנו שירים והיה הרבה כיף של ביחד, אבל מוכנה להודות שהם היו גם קצת מעייפים. ניקינו וניקינו ושוב בישלנו ואפינו, אירחנו, התארחנו, בנינו. בקיצור, עבדנו. אז טוב שהיו וטוב שנגמרו לפעם זו. אני אוהבת את התקופה הזאת של אחרי החגים, תחילתה של שנה חדשה, של שגרה מבורכת עם הצפייה להתחדשות ולדברים הטובים שיגיעו ועוד יפתיעו אותי.
הגשם הראשון כבר ירד וניקה את שאריות האבק מהגגות, החלונות והעצים וריח של סתיו ופריחה התחיל למלא את האוויר. די דומה לריח הזה של סבון הרצפה בבית, מיד לאחר השטיפה. הכול בוהק וריחני החלונות פתוחים ויש הרגשה של ניקיון טוב ומאוור שכזה ואני לא מרשה לאף אחד לעבור ולעשות לי סימנים. שיישאר הברק היפה הזה עוד קצת, בדומה לברק הזה שיש לי בעיניים לקראת משהו חדש ומרגש.
בעודי מתפעלת מיופיים של הפרחים במשתלה, לא יודעת איזה לבחור, אני נזכרת באותה אישה שפגשתי, לפני ימים אחדים וסיפרה לי על מות בעלה ממחלה קשה ועל איך שחייה הפכו כל כך אפורים. כן, כן, ככה היא הגדירה אותם – אפורים
אמנם הילדים עשו סימנים קלים של אי-שביעות רצון מהחזרה לבית הספר, אחרי סוכות שנגמר להם מהר מדי, אבל אני שרתי להם על הבוקר את נעמי שמר, “אחרי החגים יתחדש הכול/ יתחדשו וישובו ימי החול”. עם הקול המזייף שלי, הם העדיפו לקפוץ מהמיטות, שרק יהיה שקט והתארגנו להם בכיף ליום החדש ולחזרה ללימודים ולחברים.
אני, עם מצב רוח טוב ואווירת ההתחדשות, יצאתי למשתלה להתחדש בפרחים צבעוניים עונתיים, שימלאו לי את הגינה בצבעוניות פורחת ויפה. החיים כל כך יפים, כשהכול צבעוני ופורח מסביב, מה שמוכיח לי תמיד, שהרוב בחיים זה עניין של מבט והסתכלות. כשצבעוני לי מסביב, אני פתאום מתמלאת אופטימיות ומצב רוח ואנרגיה טובה מטעינה אותי. אני עומדת זקופה יותר ושמחה יותר ומקווה שהצבעים היפים האלו גם יצבעו את חיי ואת שערי המלבין.
בעודי מתפעלת מיופיים של הפרחים במשתלה, לא יודעת איזה לבחור, אני נזכרת באותה אישה שפגשתי, לפני ימים אחדים וסיפרה לי על מות בעלה ממחלה קשה ועל איך שחייה הפכו כל כך אפורים. כן, כן, ככה היא הגדירה אותם – אפורים. היא לא רואה את הצבעים, הבקרים שלה קודרים וגם הערבים והיא מספרת לי שעוד לפני שחלה ומת, הייתה אישה מרירה. תמיד התלוננה כמה קשה עם הבעל והחמות והעבודה והשכנים ואף פעם לא הייתה מרוצה.
טוב, נו, לפעמים, היא הודתה שהיו לה ימים טובים יותר ובעלה היה דווקא בעל טוב, פינק אותה, קנה לה, קטף לה פרחים מהגינה ושם לה באגרטל והייתה מתעצבנת עליו שהוא הורס לה את הגינה. היא אהבה אותו, אבל אף פעם לא אמרה לו את זה, כי אצלם לא אומרים שאוהבים ועכשיו, כשהוא איננו, היא מבינה מהו קושי אמתי וקודר, כשנעלם לה העזר כנגדה ונשארה לבד ואפילו לא אמרה לו שאהבה אותו. היא מרגישה שהייתה כפוית טובה, שקיטרה על שטויות, התעצבנה מדברים שוליים ולא העריכה את מה שהיה לה, אבל כבר התבזבזו לה החיים וסימני המרירות ניכרים היטב בקמטים שבפניה.
תוך כדי שהיא מספרת לי את קורות חייה ואני עם דמעות בעיניים, אני חושבת לעצמי על המפגשים עם אנשים ועל הסיפורים שהם מספרים לי, בלי שבכלל ביקשתי וכמה אני לומדת מהם. אני נושמת נשימה עמוקה, מסתכלת על השמים ועל הנוף שמסביב ומבטיחה לעצמי ליהנות מהם, מהיופי הצבעוני ומכל הדברים הקטנים הגדולים והטובים שיש לי בחיים. להודות כל בוקר על הטוב, להשתדל לוותר על הקיטורים גם כשקצת קשה, להגיד לאהוביי שאני אוהבת אותם כל הזמן ולהמשיך לשמוח בשגרה המבורכת, בהתחדשות שכל יום חדש מביא אתו.
יחד עם זה, לחכות לחגים הבאים, שיגיעו עם כל הטוב שהם מביאים אתם וכמה סמלי בשבילי הוא שהחג הבא הוא חנוכה, בחודש של יום הולדתי. חג שיביא אתו הרבה אור ונסים. יש לנו קצת פחות מחודשיים לצפות וליהנות מהיום-יום השגרתי והמבורך שלנו עד החג הבא, אז “אחרי החגים” כיף ושמח!
