פאר טסי, נסיך “דרך השלום”, חובק – כמו שאומרים – אלבום חדש. שיחבוק. אין דבר חדש באלבום הזה והוא נשמע כמו עוד אלף כמוהו. לא יותר מדי, אבל אני קצת מצטער בשביל האיש הזה, פאר טסי. יש לו קול נפלא, אבל מה לעשות, זה אותו הקול, אחד לאחד, של אייל גולן וגולן היה פה קודם. במקום שהמנהלים של טסי יכוונו אותו למקומות אחרים, לרפרטואר שונה, לצלילים אחרים, הם מקבעים אותו דווקא איפה שהוא, בהכי טוב שלו, מזכיר את אייל גולן וגולן, מה לעשות וגו’.
אם הזכרתי את “דרך השלום”, זה היה מקום טוב להתחיל בו את הניתוק מהז’אנר הזה. אבל ב”מה נשים רוצות” אין שום רמז לכך. אבי אוחיון, יוצר השיר ההוא, כתב גם לפה כמה שירים, אבל לא הצליח לחזור על ההצלחה.
טסי הגזים פה את עצמו לכדי 16 שירים נוסחתיים: שני-בתים-נסיקה-לפזמון-ויאללה-כפיים-הכול-מגיע-מלמעלה. עוד פעם ההתחנחנות הזאת מול הבחורה, מה היא רוצה, תני לו צ’אנס, אל תשרטי לו את הלב, זה כל כך כואב, שותה בירה, אין לי לירה, בוא נוציא מה שכואב, נשב כאן כל הלילה, הכול זה בא מלמעלה. אפשר לכתוב עשרה שירים כאלה בשעה ויישאר הרבה זמן לקפה.
מה נשאר? טוטו, איזה שיר יגיע הכי מהר לרחבות הריקודים של החתונות שיתחדשו בל”ג בעומר. חבל, כי קול כמו של פאר טסי מתגלה פעמ(יים) בדור ואפשר היה לעשות עם הכישרון הזה הרבה יותר. וכדאי גם לשאול: מה פאר טסי רוצה? או שהמנהלים שלו רוצים בשבילו?
מה הדבר הבא, לסגור אותו עם אתניקס ולראות אם יוצא מזה עוד “צאי אל החלון”?