בשבועות האחרונים, כל ערב, מפרסמים סקר על התאמה לראשות הממשלה ואני מוצא את עצמי מהרהר שוב ושוב בשאלה עתיקה, כזו שלעולם אינה מאבדת מהרלוונטיות שלה: מהו בעצם תפקידו של מנהיג?
האם תפקידו של מי שעומד בראש – ולא משנה אם מדובר במנהיג מדיני, קצין בצבא, מנהל בית ספר או אב משפחה – הוא להיות "נציג ציבור", במובן הצר והפשוט של המילה? כלומר, לשמש כמראה המשקפת באדיקות את הרצונות, הגחמות והלכי הרוח של הרוב, בכל רגע נתון? או שמא תפקידו הפוך לחלוטין: להוביל את הציבור אל מקום שהוא אולי עדיין לא רוצה, או לא מסוגל לראות; לנווט אל היעד הנכון והאמיתי, אל המקום אליו המצפן המוסרי והקדוש ברוך הוא מכוונים?
הדילמה הזו מלווה אותנו כמו צל מהרגע שבו הפכנו לעם והיא עומדת במרכזו של ספר "דברים", אותו אנו מתחילים לקרוא השבת. משה רבנו, בנאום הפרידה הגדול שלו, משחזר את מסע ארבעים השנים במדבר. כשאנחנו מתבוננים בדמותו של משה, לאורך כל הדרך, אנחנו מגלים מנהיג שלא ניהל מעולם סקרי דעת קהל. לו היה משה מקשיב לקול ההמון, בכל רגע של משבר, בני ישראל היו חוזרים למצרים כבר בתחנה הראשונה. משה פעל מתוך מחויבות מוחלטת לצו האלוקי ולאמת הנצחית, גם כאשר הדבר עלה לו בפופולריות שלו וגם כאשר העם כולו רגז עליו וביקש "לסקול אותו באבנים".
אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ
כעת, כשהוא מעמיד את מערכת ההנהגה והמשפט של הדור הבא, הוא מטביע בהם את הציווי המהדהד: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט… לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ". המילה "תגורו", בעומק לשון הקודש, אינה רק פחד. היא קשורה גם למילה "מגורים" או "התכנסות". אל תתכנסו פנימה ואל תצמצמו את האמת שלכם, רק בגלל רוח הרחוב, הלחץ החברתי, או הקולות הזועמים בחוץ.
העמידה הזו בפרץ נגד זרם המים הגועש מגיעה לשיאה בדמותו של יהושע בן נון, שנבחר להחליף את משה ולהכניס את העם לארץ. כשהקדוש ברוך הוא מצווה על הסמכתו של יהושע, הוא מגדיר אותו במילים הבאות: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן – אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ".
מפרשי החסידות שואלים שאלה פשוטה: מה פירוש "רוח בו"? הרי הרוח שייכת לקדוש ברוך הוא והיה ראוי לכתוב "איש אשר רוח ה' עליו". אלא שהתורה מגלה לנו כאן את סודו של המנהיג: הרוח של יהושע לא הייתה רוח חיצונית, כזו שנושבת בחוץ ומסיטה אותו לכל עבר. הרוח הייתה בו, בתוכו פנימה. הוא היה אדם בעל עמוד שדרה ערכי מוצק, מנוע פנימי שאינו תלוי ברעשי רקע. את המבחן הזה הוא עבר כבר כשהיה אחד משנים-עשר המרגלים, כאשר עשרה מנהיגים בעלי שם סחפו את העם כולו לייאוש ולבכי, יהושע וכלב בן יפונה עמדו כצוק איתן ואמרו את מה שהיה נכון, לא את מה שהיה פופולרי.
במציאות הישראלית המורכבת שלנו, בטח במאבק הקיומי שאנחנו שרויים בו מאז שבעה באוקטובר, אנחנו מרגישים עד כמה הדילמה הזו בוערת. בשנים האחרונות, חווינו יותר מדי פעמים, בכל התחומים, מנהיגות שפעלה מתוך ניסיון לרצות את ה"בייס", להדהד את הסקר האחרון, או להתחמק מהכרעות קשות כדי שלא לעורר כעס. אלא שמשברים היסטוריים אינם נפתרים על ידי הליכה בתלם הנוח. עם חפץ חיים ותקומה זקוק לאנשים שמסוגלים להביט אל האופק, לזהות את האמת המוסרית והביטחונית של המערכה, ולומר אותה בקול צלול – גם כשהיא כואבת וגם כשהיא דורשת מאתנו להשתנות.
להקשיב למצפן הפנימי
הרב יוסף דוב סולובייצ'יק זצ"ל תיאר פעם את "בדידותו של המנהיג". הוא הסביר שמנהיג אמיתי, בדומה למשה, נדרש לעתים קרובות לעמוד לבדו מול ההמון, פשוט משום שהוא רואה את מה שהם עדיין אינם מסוגלים לראות. "המנהיג אינו יכול להיות שפחתו של הציבור", כתב הרב, "הוא חייב להיות מחנכו".
מסופר על חסיד צעיר שהגיע אל הרבי מנחם מנדל מקוצק זצ"ל, ואמר לו בדאגה: "רבי, אנשים בעיירה מתלוננים שהדרישות שלך קשות מדי, שאתה לא מקשיב למה שהציבור רוצה ומתעקש על דרך שאינה מתאימה לכולם. אם תמשיך כך, כולם יעזבו אותך". הביט בו הרבי מקוצק בעיניו היוקדות ואמר לו: "אם אלך בדרך שכולם רוצים שאלך בה, רק כדי שיבואו אחריי, הרי שהם המנהיגים ואני רק הצל שלהם. אינני צריך קהל שיצעד אחריי באפלה; אני צריך אנשים שרוצים לחפש יחד אתי את האור".
האמירה הזו קוראת לכולנו, ולא רק לאלו היושבים בצמתי ההכרעה של המדינה. כולנו מנהיגים של מישהו – של הילדים שלנו בבית, של התלמידים בכיתה, של העובדים במשרד, או של החברים בקהילה. בעידן שבו כולם מנסים למצוא חן, ולהתאים את עצמם לרוח השעה הנושבת ברשתות, אנחנו נקראים להיות אנשים שיש "רוח בהם" עמוקה ויציבה. להחזיר את הגה הספינה לידיים, להקשיב למצפן הפנימי, לערכים הנצחיים של העם שלנו ולדעת שלעתים להוביל פירושו לצעוד בראש, גם כשהרוח נושבת חזק בפָּנים.
כשנשב בסוף השבוע סביב שולחן השבת, נשיל מעלינו לרגע את רעשי הרקע של השבוע החולף. נביט בילדים שלנו ונזכור שהמתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים להעניק להם היא לא דמות שמחקה את העולם שמסביב, אלא אבא ואימא שיודעים מי הם, לאן הם הולכים ועל מה הם לא מוכנים לוותר.
שבת שלום
