"כדי שנחיה חיים נורמליים, יש צורך בקומץ אנשים שמוכנים לעשות דברים לא נורמליים". כמה שזה נכון
בטקס סיום מחזור ד' של הפנימיה החקלאית "אדם ואדמה", באורטל, אמרו מנהלי בית הספר: "כדי שנחיה חיים נורמליים, יש צורך בקומץ אנשים שמוכנים לעשות דברים לא נורמליים".
הנה, סיפורה של הציונות על רגל אחד. הנה, הגדרה נפלאה למושג – חלוציות. בוודאי שזה תמצית סיפור ההתיישבות בגולן.
בשבוע הבא, ב-14 ביולי, ימלאו 59 שנים לתחילת ההתיישבות בגולן ותיפָּתח שנת השישים למפעל ההתיישבות. ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן, עלו ראשוני החלוצים למחנה הסורי הנטוש וההרוס עליקה וכך החל מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. ראיינתי כמה מאנשי עליקה ומכולם שמעתי אותו פזמון: זו הייתה תקופה קשה מאוד, תנאי החיים היו בלתי נסבלים, בלתי אפשריים וזו הייתה התקופה היפה בחיינו.
נשאלת השאלה – אם התנאים היו כל כך בלתי נסבלים, איך זו התקופה היפה בחיים? הוא שאמרנו. לא נורמליים. איך אמר מאיר אריאל? "מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי?! אני לא נורמלי!" ואלתרמן כתב על אנשי העלייה השנייה:
הֵם בְּעֵרֶךְ לִפְנֵי חֲמִשִּׁים שָׁנִים
אַרְצָה בָּאוּ לִהְיוֹת חֲלוּצִים רִאשׁוֹנִים,
וְכָל רוֹאֵיהֶם
אָמְרוּ עֲלֵיהֶם –
אֵיזֶה מִן בְּנֵי אָדָם מְשֻׁנִּים…
עוֹלִים אַרְצָה אֶל אֶרֶץ בִּצּוֹת וּשְׁמָמוֹת,
בֶּאֱמֶת בְּנֵי אָדָם מְשֻׁנִּים מְאוֹד!
אין משוגעים מהם
הגיעה העת שמשפחת הגולן תכיר תודה לחלוצים, מפלסי הנתיב, הנחשונים שקפצו למים הסוערים ובזכותם, אנו נהנים מהיש הגדול שיש כאן.
כמעט מתחילת ההתיישבות בגולן, הכתרנו אישים שונים – "יקירי הגולן". כולם היו מחוץ לגולן; אישים שהגולן רצה להוקיר אותם על תרומתם הייחודית לנו. עם יקירי הגולן נמנים מנחם בגין, בזכות חוק הגולן, קהלני, שלמה הלל, שמריה גוטמן – חופר גמלא ועוד.
לפני חודשים אחדים, נבחרתי ליו"ר ועדת הנצחה במועצה האזורית גולן והעברתי החלטה שמעתה, מדי שנה, סביב יום הגולן, נעניק את עיטור "יקיר הגולן" לאדם או שניים, רובם תושבי הגולן, שתרמו לגולן תרומה ייחודית בתחומי החיים השונים. נמשיך להעניק את "יקיר הגולן", פה ושם, גם לאישים מבחוץ ובלבד שלא יהיו פוליטיקאים מכהנים.
הראשונים שבחרנו ליקירי הגולן הם יהודה וציפ'קה הראל ממרום גולן. משוגעים כבר אמרנו? אין משוגעים מהם.
הבחירה ביהודה מובנת מאליה. הוא היה תמיד בפרונט, מנהיג ההתיישבות בגולן לאורך עשרות שנים, מי שכונה כבר לפני עשרות שנים "אבי ההתיישבות בגולן" (אף שהוא עצמו אינו אוהב את הכינוי), מי שהיה פעיל בזירה הציבורית וביום העצמאות ה-70 למדינה קיבל הכרה ממלכתית על מפעל חייו, כשהוענק לו פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית.
מי שפחות מוכרת ציבורית היא ציפ'קה, שעשייתה הייתה תמיד מאחורי הקלעים, והיא ראויה גם ראויה לתואר "אם ההתיישבות בגולן". השותפות הזוגית של ציפ'קה ויהודה היא מופתית. הכול הם עשו יחד. הוא הרעיונאי והיא המבצעת והיא אשת ביצוע מוכשרת שאין כדוגמתה. היא מילאה תפקידים רבים במרום גולן ובגולן, עסקה הרבה מאוד בבנייה, במרום גולן וביישובי הגולן ובמוסדות הגולן ובכל משימה שנטלה על עצמה, הייתה בולדוזר שאין שני לו; שום דבר לא יכול היה לעמוד בפניה, וכך היא קידמה בהצלחה רבה כל מיזם שהובילה. מבין המיזמים, אציין במיוחד את ההרחבה הקהילתית של מרום גולן, שמכל הארץ באו ללמוד ממנה – הן כיצד לעשות הרחבה מוצלחת וכן איך לבצע את התפקיד שהיא ביצעה. איני חושב שמישהו יכול היה לעשות זאת כמוה.
הזכות להודות להם
כאשר כתבתי את ספרי הראשון, "יהודה הראל – ביוגרפיה", ראיינתי ארוכות את ציפ'קה ושמעתי את סיפורה. סיפורי בראשית במרום גולן, סיפור החיים תחת אש במלחמות ההתשה, סיפור הפינוי והשיבה במלחמת יום הכיפורים וכל מה שהיא עשתה בימים ההם, ראויים לעיטור הגבורה לא פחות מאשר לתואר "יקירת הגולן".
אני שמח שהיום, כמעט שישים שנה מראשית ההתיישבות, אנו מוקירים את ציפ'קה ויהודה. שניהם אנשים צנועים ואיני בטוח עד כמה הם אוהבים את הטררם הזה סביבם. אבל אני יודע שלנו, קהילת הגולן, מגיעה הזכות להודות להם על כל מה שעשו בבניין הגולן.
אני שמח שאנו יכולים לומר לציפ'קה וליהודה, שיש להם ממשיכים, שמפעל חייהם יעלה כפורח ואפילו שיש עדיין מי שמוכנים לעשות דברים לא נורמליים כדי שנוכל לחיות כאן חיים נורמליים.
