מה מפריד בין אמוציה שמייצרת גבורה היסטורית, לבין כזו שמחריבה עולמות? התורה מציבה מולנו השבוע מראה כפולה ומטלטלת
בשדה הקרב של מלחמת "חרבות ברזל", בסמטאות הצפופות של עזה, או בסבך הלבנוני, המציאות נמדדת בשברירי שניות. לוחם או מפקד שנקלעים להיתקלות, צריכים לעתים לקבל החלטה תחת אש תופת, בסביבה כאוטית ורוויית סכנות. לפעמים, החלטה שמתקבלת ישר "מהבטן", מתוך אינסטינקט מתפרץ של רגש ואמוציה, מובילה להסתערות אדירה שמסתיימת בצל"ש ובהצלת חיים הרואית. אבל לפעמים, אותה התפרצות בדיוק, מאותו מקום אמוציונלי וסוער, עלולה להסתיים באסון כבד, בירי דו-צדדי, בוועדת חקירה, או בטרגדיה נוראה שתלווה משפחות שלמות לנצח.
מהו הקו הדק שמבדיל ביניהם? מה מפריד בין אמוציה שמייצרת גבורה היסטורית, לבין כזו שמחריבה עולמות?
התורה מציבה מולנו השבוע מראה כפולה ומטלטלת, דרך שני אירועים דרמטיים שבהם אנשים פעלו מתוך אש פנימית בוערת.
כהונת עולם
האירוע הראשון מתרחש בפרשת "שמיני". בשיא החגיגות של הקמת המשכן, מתוך אקסטזה רוחנית ואמוציה עצומה, נדב ואביהוא לוקחים מחתות ומקטירים "אש זרה" לפני ה'. הם לא באו לעשות רע; הם בטוחים שהם עושים את הדבר הנכון ביותר בשיא ההתלהבות. התוצאה? טרגדיה איומה. אש יוצאת מלפני ה' ושורפת אותם חיים.
מול התמונה הזו, ניצב פנחס בן אלעזר בפרשת השבוע שלנו. מולו מתרחש מופע מחריד של פריצות והתרסה – מעשהו של זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, עם כזבי בת צור. גם פנחס פועל מתוך אמוציה אדירה, מתוך חמת זעם וקנאה. הוא לוקח רומח, מתעלם לכאורה מכל הנהלים המקובלים ועושה מעשה קיצוני וקשה של שפיכות דמים. אבל כאן הפלא הגדול: התוצאה הפוכה לחלוטין. לא רק שהוא אינו נענש, אלא שהוא מקבל מהקדוש ברוך הוא את העיטור הגבוה ביותר שאפשר לקבל: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם", יחד עם כהונת עולם.
למה האש של נדב ואביהוא הביאה מוות, ואילו האש של פנחס הביאה שלום וחיים? שניהם פעלו מהבטן. שניהם בערו באש של אמונה.
לפני שאנחנו מחפשים את התשובה בספרים, תסתכלו רגע על המציאות שלנו היום. הנמשל פשוט זועק אלינו. אנחנו חיים בחברה שבוערת מאמוציות. תפתחו את הרשתות החברתיות, תציצו לאולפני הטלוויזיה, תקשיבו לוויכוחים בכנסת, או סתם לקבוצת הוואטסאפ השכונתית – כולם כועסים, כולם צועקים וכולם בטוחים שהם מצילים את המדינה.
איך נדע מתי הצעקה שלנו היא "האש של פנחס", שבאה לרפא את המחנה ומתי היא ה"אש הזרה" של נדב ואביהוא, שבאה לשרוף אותו?
נטו "קִנְאָתִי"
הסוד העמוק, כפי שמסביר הרב קוק זצ"ל, טמון במניע הפנימי הנסתר ביותר של האדם. נדב ואביהוא פעלו מתוך צימאון אדיר לקדושה, אבל הייתה שם "אש זרה" – אש שהתגנב לתוכה שמץ של מניע אישי. הם חיפשו את ההתעלות הרוחנית של עצמם. האגו, דק ושקוף ככל שיהיה, התערבב להם בעבודת הקודש.
פנחס, לעומת זאת, פעל מתוך ואקום של אגו. הרבי מקוצק האיר נקודה מדהימה בדברי ה' לפנחס: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם". שאל הרבי: למה היה חשוב להדגיש "את קנאתי"? ותירץ: טבעו של אדם שכאשר הוא כועס או מקנא למען אידאולוגיה, כמעט תמיד מתערבב בזה הכעס האישי שלו. הרצון להוכיח שהוא צודק, הרצון לנצח בוויכוח, המקום של ה"אני".
הגדולה הנדירה של פנחס הייתה שזו הייתה נטו "קנאתי" – הקנאה של ה' בלבד. לא היה בפעולה שלו אפילו גרם אחד של כבוד אישי. הוא לא חשב על הקידום שלו בדרג ההנהגה, לא עניין אותו מה יכתבו עליו בבוקר, וידועים המפרשים שהעם ביזה אותו, והוא גם לא חשב על הסכנה העצומה לחייו, כשקפץ אל תוך אוהל של נשיא שבט. הוא פעל מתוך מסירות נפש נקייה לחלוטין, כדי לעצור את המגפה ולהציל את עם ישראל. נקודה.
בשדה הקרב, הלוחמים שלנו שמסתערים קדימה לתוך האש, או אלו שקופצים על רימון כדי להציל את החברים שלהם, פועלים מתוך "קנאת פנחס" טהורה. אין שם חיפוש אחר תהילה, אין אגו ואין צילום סלפי. יש שם מסירות נפש מוחלטת למען הכלל, ביטול גמור של ה"אני" לטובת ה"אנחנו". זה בדיוק מה שהופך אותם לגיבורי נצח.
אבל כשאנחנו חוזרים לעורף, אנחנו חייבים לבדוק את עצמנו היטב. יש מי שצועק מתוך כאב אמיתי על הכלל, אבל יש לא מעט שצועקים רק כדי "להקטיר קטורת של עצמם". כדי לקבל לייקים, כדי להשפיל את הצד השני, או מתוך רצון עיוור להוכיח שהם תמיד צדקו. כשהאמוציה באה לשרת את האגו שלנו, זוהי אש זרה והיא שורפת אותנו מבפנים. אבל כשהיא מגיעה מתוך ענווה עמוקה ואהבת אחים, היא הופכת לכוח בונה שעוצר מגפות חברתיות.
האתגר הגדול של כולנו בימים ההיסטוריים האלה הוא לזקק את המניעים. ללמוד מדור הלוחמים הנפלא שלנו מהי מסירות נפש נטולת אגו. להבטיח שגם כשאנחנו פועלים ובוערים למען המדינה שלנו, האש הזו לא תהיה חלילה אש שורפת, אלא אש שמאירה ומחממת.
שבת שלום
