אפילו אם הלימוד והוויכוח מתחילים במאבק, בצעקות ובחילוקי דעות קשים, הם תמיד חייבים להסתיים באהבה
מי שנכנס פעם לבית מדרש בזמן סדר לימוד, בטח היה בטוח שהוא נקלע בטעות לזירת קרב. שני אנשים יושבים אחד לצד השני, מנופפים בידיים, צועקים, דופקים על השולחן ונראים כאילו עוד רגע הם עומדים לפרק אחד את השני. אדם מבחוץ לא יבין איך הם מסוגלים להיות באותו חדר.
אבל אז, חמש דקות אחר כך, נסגרת הגמרא והם קמים יחד לשתות קפה שחור ולהתעניין בשלום הילדים, כאילו היו החברים הכי טובים בעולם. האמת היא, שהם באמת החברים הכי טובים. שמעתי מרב העיר שהחברים הכי טובים שלו הם אלו שהיה אתם חברותה בישיבה.
הסצנה הזו היא כנראה תעודת הזהות הכי מדויקת של העם שלנו. אנחנו עם שיודע להתווכח. יש לנו מסורת עתיקה של צעקות. התלמוד שלנו מלא במריבות נוקבות וקשות בין חכמים, מחלוקות שקרעו את בתי המדרש. בית הלל ובית שמאי חלקו כמעט על כל דבר אפשרי, אבל הגמרא טורחת להדגיש בפנינו נתון מדהים: הם מעולם לא נמנעו מלהתחתן אלו באלו. למה? בגלל כלל עתיק שהגמרא מנסחת בשלוש מילים: "את והב בסופה" – כלומר, אהבה בסוף. הכלל הזה אומר שאפילו אם הלימוד והוויכוח מתחילים במאבק, בצעקות ובחילוקי דעות קשים, הם תמיד חייבים להסתיים באהבה.
השאלה שצריכה להעסיק אותנו בימים אלו, רגע לפני תחילתה של עוד מערכת בחירות, כשאנחנו חוגגים את חג השבועות, היא: איך עושים את זה? איך אפשר גם לא להסכים על שום דבר וגם לאהוב?
כמו מקהלה
כדי לענות על זה, צריך להסתכל על רגע אחד קטן לפני מתן תורה. רגע לפני שהיינו "כאיש אחד בלב אחד", למרגלות ההר, התורה מספרת שהעם סודר למחנות ולשבטים. לכל שבט היה את המקום שלו, את הדגל שלו ואת האופי שלו. לכאורה, אם רוצים לייצר אחדות, הדבר הכי הגיוני לעשות הוא למחוק את ההבדלים. לעשות "כור היתוך", להעלים את השבטיות ולהגיד לכולם: "מעכשיו, אין יותר זבולון, יששכר, או יהודה – כולכם פשוט בני ישראל".
אבל בורא עולם לא עשה את זה וזהו בדיוק הסוד. הוא רצה את השבטים. הוא רצה את השונות. הוא הבין שעם לא יכול להיות מורכב משבט אחד אחיד ומשעמם. הרב קוק מסביר את זה בצורה כל כך יפה, כשהוא אומר שאחדות אמיתית היא כמו מקהלה. אם כולם ישירו בדיוק את אותו התו, זה פשוט יחריש אוזניים. היופי, העוצמה וההרמוניה נוצרים דווקא בגלל שיש קולות שונים – גבוהים, נמוכים, צרודים וצלולים – שמשתלבים יחד.
גם הרמב"ם, שמכיר את נפש האדם לעומק, נוגע בזה. הוא מסביר בצורה הכי ריאלית שיש: בני אדם נבראו שונים כי אנחנו פשוט זקוקים אחד לשני. חברה לא יכולה להתקיים אם כולם יהיו מהנדסים, או אם כולם יהיו חקלאים. אנחנו צריכים אנשי רוח ואנשי מעשה, אנשי חזון ואנשים שיודעים לבנות כבישים. השונות שלנו היא לא תקלה בייצור שצריך לתקן, היא מנגנון ההישרדות הכי בסיסי שלנו.
לתת מקום להבדלים
מספרים על הרבי מקוצק, איש של אמת נוקבת, שפעם הגיעה אליו משלחת של מנהיגי קהילה. הם עמדו מולו בגאווה וסיפרו לו על העיר שלהם: "אצלנו, כבוד הרבי, יש אחדות מושלמת. כולם חושבים בדיוק אותו דבר, אין מחלוקות, אף פעם לא צועקים, יש שקט והסכמה על הכול".
הרבי הסתכל עליהם במבט חודר ואמר: "שקט מוחלט שבו כולם מסכימים ואין שום ויכוחים? את האחדות הזו אפשר למצוא רק במקום אחד – בבית הקברות. חיים עושים רעש. כשאנשים באמת חיים ואכפת להם, הם מתווכחים. שלום אמתי הוא לא השקט של המתים, אלא האומץ של החיים לצעוק את האמת שלהם – ועדיין להישאר משפחה".
בחודשים הקרובים, כך נראה, האוויר שוב הולך להתחמם. הקולות ברחוב, ברשתות החברתיות ובתקשורת ינסו לשכנע אותנו שהשבט השני הוא האסון שלנו. יסבירו לנו שאם רק ההם – אלו שחושבים אחרת, מתלבשים אחרת, או מצביעים אחרת – יזוזו הצדה, הכול פה יהיה מושלם.
אבל המסורת שלנו מלמדת אותנו בדיוק את ההפך. הגאולה שלנו לא תגיע מטשטוש ההבדלים בינינו, אלא דווקא מתוך היכולת לתת להם מקום. מותר לנו להתווכח, רצוי לנו להילחם על הערכים שאנחנו מאמינים בהם ואפשר אפילו לצעוק אחד על השני מדי פעם, כשזה באמת כואב. אבל רק בתנאי שאנחנו זוכרים, כמו אותם שני תלמידים בבית המדרש, שחמש דקות אחר כך, אנחנו קמים יחד לשתות מאותו פק"ל קפה, באותה המדינה ועם אותו גורל משותף.
חג שבועות שמח ושבת שלום
