בעוד 30 שנה, הקישוריות והיכולת החישובית של המכשיר הקטן והחכם בכיסינו תהיה שווה לכל היכולת המיחשובית הקיימת היום באנושות. השאלה “מה פירוש לדעת? מיהו היודע ומי אינו יודע?” היא אכן אחת השאלות החינוכיות הגדולות והפתוחות בעידן הזה
מנחם גורן, בית הספר הדמוקרטי, כנף
לפני כשלוש שנים, נערך בישראל הכנס העולמי לחינוך דמוקרטי שעסק בחדשנות חינוכית. אורח הכבוד של הכנס היה הפיזיקאי והפרופסור לטכנולוגיה חינוכית סוגטה מיטרה (Sugata Mitra), מהודו. מיטרה, אדם נעים הליכות, מרצה חכם, מרתק ומחונן, זרח בשמי החינוך, כשלפני 21 שנים, הראה לעולם שילדים, בהינתן להם הסביבה המאתגרת, מסוגלים ללמוד וללמד את עצמם בכוחות עצמם.
בהרצאתו הראשונה בכנס, סיפר מיטרה על הניסוי המפורסם שלו “The hole in the wall”, בו הציב מחשב אישי בתוך קיר אבן, בשכונת מצוקה בהודו. מהר מאוד, התאספו סביב המחשב ילדים שמעולם לא היו בבית ספר, לא ידעו קרוא וכתוב ואנגלית. לילדים לא ניתנה כל הדרכה או עזרה ובכל זאת, בזמן קצר, לימדו את עצמם לתפעל את המחשב, לגלוש ולהוריד משחקים.
“אחרי כמה שעות“, סיפר לנו מיטרה בחיוך עדין, “טענתם של הילדים הייתה שהמחשב חלש מדי למשחקים שהם רוצים לשחק“.
מאז, ממשיך מיטרה לפתח ולטייב את שיטתו, SOLE – Self organized learning environment וזוכה להכרה, הערכה ופרסים. בכל מקום, הוא מראה שהחיבור בין שאלות פתוחות, טכנולוגיה וילדים מאפשר סביבה שבה מתנהל לימוד עצמאי קבוצתי. השילוב בין הניסויים מרחיבי הדעת והרטוריקה הלא–מצויה שלו כמרצה הבהירו לי שאלך לכל שיחה והרצאה שלו בשמחה.
למחרת, התכנסנו לדיון (הקאתון) רב–משתתפים בנושא: שאלות גדולות בחינוך. שוב היה מיטרה המרצה המרכזי. תארו לעצמכם, פתח מיטרה במבטא האופייני להודים דוברי אנגלית משובחת, בעוד 30 שנה, אני ונכדי נוסעים לכנס בחדרה, על חדשנות חינוכית. אני לוקח את הטלפון שלי (והוא מוציא מכיסו את הטלפון) ומזמין הסעה. אחרי זמן מה, נוחת לידנו כלי רכב, אנחנו נכנסים פנימה ואני אומר לרכב “סע” והרכב נוסע לכתובת שנתתי לו. בדרך, אני אומר לנכדי – “פעם היינו צריכים לדעת לנהוג“.
“מה זה לנהוג?”, שואל נכדי.
“היה לנו הגה, כזה עגול, ודוושה, לגז ולברקס. היינו מתניעים עם המפתח ואז (תוך שהוא מדגים את תנועות הנהיגה) מכניסים להילוך, בעזרת הדוושות מכוונים את המהירות ובעזרת ההגה את הכיוון…”.
מהי נהיגה?, המשיך מיטרה, זו שאלה, אבל היא איננה שאלה גדולה ואני התבקשתי למצוא שאלה גדולה בחינוך. השאלה הבאה שישאל נכדי היא: What is knowing? וזו אכן שאלה גדולה. מיטרה נופף בטלפון שלו ואמר – תחשבו על זה, כולנו הולכים כשאנחנו נושאים בכיסנו את כל הידע של כל האנושות. נגיש, מעודכן וזמין. בעוד 30 שנה, הקישוריות והיכולת החישובית של המכשיר הקטן הזה תהיה שווה לכל היכולת המיחשובית הקיימת היום באנושות. ואז השאלה “מה פירוש לדעת? מיהו היודע ומי אינו יודע?” היא אכן אחת השאלות החינוכיות הגדולות והפתוחות בעידן הזה.
כל הידע – בכיס
לפני שנתיים, במהלך ביקור בקליפורניה, יומיים לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית בין טראמפ להילארי, יצאנו, אחייני בן ה-21 ואני, לטיול בוקר בהרי הסיירה. במהלך הטיול, התפתחה ביננו שיחה על פוליטיקה וכפי שקורה הרבה, השיחה גלשה מנושא לנושא והגענו לאנטישמיות. זרקתי משהו על כך שאחת הטענות (של מחברי הפרוטוקולים של זקני ציון ויורשיהם, אז והיום) היא שהיהודים שולטים בהון וברכוש בעולם.
“אין לי מושג“, אמרתי, “מה חלקם של היהודים בהון העולמי“…
“Siri”, אמר אחייני (חשבתי שהוא מדבר אליי והתברר לי שהוא מדבר לטלפון שלו), מהו חלקם של היהודים בהון העולמי?”
סירי התלבטה, ביקשה מיקוד.
“כמה מ-500 העשירים של ה‘פורבס‘ הם יהודים?”, הוא שאל. על כך, היא מיד ענתה ואחייני המשיך בשיחה אתה, לברר על חלקם של היהודים בהון בארצות הברית, בעולם כולו ועל אנטישמיות ושנאת היהודים בכלל. אני הקשבתי ולמדתי ומשם, המשכנו בשיחה, מצוידים בידע נוסף.
דוגמה בולטת והופכת בטן אף יותר – התרבות היהודית, התורה שבכתב ושבעל פה, על כל ים פירושיה ומדרשיה, מכל הדורות, היא מאגר חוכמה אדיר, מבוסס מילים. קל ונוח להפוך את כל המאגר העצום הזה למידע זמין, שליף ונגיש לרשת ולכל מכונה תבונית ומשם, לכל משתמש הדיוט, חכם, דובר עברית ומי שאינו דובר עברית. יש בכך מהפכה של ממש. הרשת, או המכונה התבונית, היא–היא התלמידה החכמה יותר מכל תלמיד חכם והידע, לכאורה, מצוי אצל כולנו.
מאז ומעולם, היה החינוך קשור קשר אמיץ עם העברת ידע וידיעה. התהליך, שבו מעבירה החברה המבוגרת את ערכיה לצעירים, כולל הנחת בסיס: הידע נמצא אצל המבוגר ולצעיר אין דרך להשיג אותו, אלא בנתיב אחד, העובר דרך המורה המבוגר
בין מטרות החינוך המופיעות בחוק החינוך הישראלי, המטרה השישית היא: “לבסס את ידיעותיהם של הילד והילדה בתחומי הדעת והמדע השונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה…”. מאז ומעולם, היה החינוך קשור קשר אמיץ עם העברת ידע וידיעה.
התהליך, שבו מעבירה החברה המבוגרת את ערכיה לצעירים, כולל הנחת בסיס: הידע נמצא אצל המבוגר ולצעיר אין דרך להשיג אותו, אלא בנתיב אחד, העובר דרך המורה המבוגר.
משהו השתנה ומשתנה בנו בימים אלו ומחייב בחינה מחודשת של השאלה “מהי ידיעה?” ומהי המשמעות של המורה, של המבוגר, של החכם, בעידן בו כולנו מסתובבים עם כל הידיעה בכיסינו.
אז לך דע, What is knowing?
