מלחמת יום הכיפורים היא החוויה המעצבת של אלוף (מיל’) גיורא איילנד. לאורך ספרו, הוא חוזר אליה שוב ושוב. ככל שהתקדם בתפקידיו, למד וחקר, מנקודת המבט של תפקידו החדש, את המלחמה. מסקנותיו מעניינות ובלתי שגרתיות.
גיורא איילנד, “לא נרדם בלילות”, הוצאת “ידיעות אחרונות”, 2018, 412 עמ’
גיורא איילנד היה אלוף בצה”ל, מילא תפקידים בכירים ביותר – ראש אמ”ץ (אגף מבצעים), ראש אג”ת (אגף תכנון), ראש המל”ל (המועצה לביטחון לאומי). אולם הפרק שאותו הוא הכתיר בכותרת “מהי מנהיגות אמתית”, הוא הפרק על היותו מג”ד. יש בכך היגיון רב. מג”ד הוא התפקיד האחרון שבו החיילים רואים בעיניהם את מפקדם, הולכים אחריו, פשוטו כמשמעו, במובן המעשי ביותר.
זכיתי וגיורא איילנד היה המג”ד שלי בגדוד 50. אכן, למדנו ממנו מהי מנהיגות אמתית, מנהיגות למופת.
הפרק המרתק ביותר והמצמרר ביותר בספר, הוא הפרק על מלחמת יום הכיפורים וקרב הדמים הקשה בחווה הסינית. קראתי את הפרק בתחושה של דה-ז’וו. הכרתי את סיפורו של איילנד על הקרב לפרטיו.
איילנד מרבה לכתוב על ההכרח לשלב את אנשי הצבא בדיונים המדיניים, כיוון שאי אפשר להפריד בין חוץ וביטחון. הוא שולל מכל וכל את הגישה, על פיה הדרג המדיני עוסק ב”מה” והצבא עוסק ב”איך”
במוצאי יום הכיפורים תשמ”ד (1983), בעת תעסוקה מבצעית באנצאר שבלבנון, כינס אותנו גיורא למורשת קרב. עשר שנים אחרֵי, הוא סיפר לנו את סיפור הקרב על החווה הסינית, מנקודת מבטו. גדוד שלם ישב שעה ארוכה פעור פה, בהאזנה קשובה ודרוכה. לא בכדי, אחרי 35 שנים, זכרתי את סיפורו לפרטי פרטים, כולל פרטים נוספים שלא נכנסו לספר. דבריו נחרטו היטב בזיכרוני ואני משוכנע שגם בזיכרון חבריי. גיורא לא הסתפק אז בסיפור הקרב, אלא ניתב אותו לשיחת מוטיבציה, על האחריות המוטלת על כל אחד מאתנו לביטחון המדינה ולקיומה. כך גם הספר – אין זה ספר זיכרונות קלאסי. איילנד ממנף את סיפוריו, והוא מיטיב לספר, להצגת משנתו הסדורה, המקצועית, האסטרטגית והמדינית.
מלחמת יום הכיפורים היא החוויה המעצבת של איילנד. לאורך הספר הוא חוזר אליה שוב ושוב. ככל שהתקדם בתפקידיו, למד וחקר, מנקודת המבט של תפקידו החדש, את המלחמה. מסקנותיו מעניינות ובלתי שגרתיות. הוא ממעיט, לטעמי – ממעיט מִדי, מאחריות אמ”ן במחדל המודיעיני. הוא תולה את הקולר בניהול בלתי מקצועי של צמרת צה”ל ובראשה, הרמטכ”ל דדו, בבניית הכוח, בהכנת צה”ל, בהבנת תמונת המלחמה ובהחלטותיו בימים הראשונים.
הצבא – שותף בדיונים
כשגיורא היה המג”ד שלנו, נהגנו לומר שהוא יהיה רמטכ”ל. רמטכ”ל הוא לא היה, אבל הוא היה בצמרת צה”ל ובלב קבלת ההחלטות הביטחוניות והמדיניות במדינה. דומה, שמי שקורא את הספר, יוכל להבין מדוע ניבאנו לו גדולות. הוא התגלמות הראש הגדול. בכל תפקיד שנשא, היטיב לשלב בין ירידה לפרטים, דרישה בלתי מתפשרת למקצועיות בכל הדרגים ודוגמה אישית, לבין ראייה רחבה ובגדול, מעבר לדרישות אחריותו הפורמלית.
איילנד מרבה לכתוב על ההכרח לשלב את אנשי הצבא בדיונים המדיניים, כיוון שאי אפשר להפריד בין חוץ וביטחון. הוא שולל מכל וכל את הגישה, על פיה הדרג המדיני עוסק ב”מה” והצבא עוסק ב”איך”. הנוסחה שלו שונה – הצבא שותף בכל הדיונים על ה”מה”, מביע את דעתו ללא מורא, אך ההחלטה היא של הדרג המדיני. את ההחלטה, על הצבא לבצע בצורה המקצועית ביותר, גם אם הדרג המדיני החליט בניגוד להמלצתו. הוא מבקר בחריפות את הממשלות שהביאו את אוסלו, שניהלו מו”מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, שהביאו לנסיגה מלבנון ולהתנתקות, על כך שלא שיתפו את צה”ל בתהליכים, ולכן הם היו פגומים מבחינה ביטחונית. הוא מבקר בעיקר את המנהיגים שהיו אנשי צבא, ונתנו להבין שהרקורד הביטחוני שלהם הוא תחליף לחוות הדעת הביטחונית של צה”ל. איילנד ביקר גם את ראשי צה”ל, שהשלימו עם זאת. “האופן הפסיבי והכנוע משהו שבו קיבל הצבא את מרותו של ראש הממשלה ושר הביטחון [ברק. א.ה.] היה בדיעבד מביש, ואיני מוציא את עצמי מכלל האשמים”, הוא כותב.
על המשא ומתן לנסיגה מהגולן, מתח איילנד ביקורת חריפה במיוחד. הוא לעג לאובססיה של מנהיגים להביא “הישג” מדיני בכל מחיר ובראש ובראשונה – אהוד ברק.
“הייתה איזושהי הבנה פגומה במערכת הפוליטית הישראלית, שלפיה עלינו לנסות להשיג הסכם שלום עם הפלסטינים, או עם סוריה ובכל פעם שנתקענו עם הפלסטינים, עברנו לניסיון להגיע להסכם עם סוריה. הדבר הזכיר לי את הבדיחה על חלם: הסנדלר של העיירה נתפס גונב. הוחלט להוציאו להורג בתלייה. דקות לפני שנכרך החבל סביב צווארו, שאל מישהו: ‘כיצד נוציא אותו להורג? הרי הוא הסנדלר היחיד בעיירה. אם הוא יומת, מי יתקן לנו ואת הנעליים?’ ראשי העיר חשבו שזו הערה חכמה וישבו על המדוכה להחליט מה לעשות. בסופו של דבר סיכמו: היות שיש רק סנדלר אחד בעיירה, באמת אסור להוציאו להורג. לעומת זאת, יש בעיירה שני חייטים. אם כך, נוציא להורג את אחד החייטים…”. מן המשל, חזר איילנד לנמשל: “לא היה כל היגיון… לנסות להגיע להסכם שלום עם סוריה, אבל מאחר שהיה קשה להתקדם עם הפלסטינים במתווה אוסלו, הוחלט לעשות שלום עם מישהו אחר”.
הוא התנגד להסכם השלום עם מצרים. אך התנגדותו מורכבת. הוא סבר שבגין שגה בנסיגה מכל סיני וויתר על נכסים ביטחוניים חשובים, אך גם בכך שהוא לא ויתר על רצועת עזה. כלומר ביקורתו הייתה ניצית ויונית, בעת ובעונה אחת
אסד נותר אסד
איילנד מקדיש עמודים רבים כדי לקטול מבחינה ביטחונית את רעיון הנסיגה מהגולן. הוא בוחן כל אחת מההנחות על פיהן נסיגה כזאת אפשרית ומוכיח שהיא שגויה מעיקרה. את סיפור המו”מ עם סוריה הוא מסכם במילים: “מי שבסופו של דבר הציל את ישראל מעצמה היה נשיא סוריה חאפז אל-אסד”. ובמקום אחר: “אסד נותר אסד, עקשן כתמיד והאפשרות להגיע להסכם שלום בין ישראל לסוריה התפוגגה. אני מודה שחשתי הקלה גדולה”.
לא רק בנושא הגולן, אלא גם בנושא יו”ש, שבו הוא מוכן לפשרה, שולל איילנד את הגישה הממעיטה בערך השטח, כאשר מדובר במלחמה בטרור ולא בצבא סדיר.
“שטח (בדגש על שטחים שולטים) היה ונותר בעיניי הנכס הביטחוני החשוב ביותר גם כשמדובר בעימות נגד טרור, או גרילה”.
איילנד מספר איך הצליח להתחמק משליחות, בשלהי כהונת ברק, לניסיון האחרון לחלץ הסכם עם הפלשתינאים, בטאבה; ניסיון נואש של ברק, בימיו האחרונים כראש ממשלה, להסכם בכל מחיר, גם אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה היתרה בו על שהוא מנסה לחייב את המדינה בהחלטה היסטורית, כאשר הוא עומד בראש ממשלת מעבר, שהיא ממשלת מיעוט. איילנד, שתמיד תמיד חשוב היה לו להיות קרוב ככל הניתן למוקד קבלת ההחלטות ולהשפיע, חרג במקרה זה ממנהגו, כדי לא לקחת חלק בפארסה.
ביקורת ניצית ויונית
איילנד הוא איש מבריק, שחושב מחוץ לקופסה. כזה היה בכל דרכו הצבאית וכך גם בתפיסותיו המדיניות. גישתו, כמעט תמיד, מקורית, מורכבת, אינה מקבלת שיש מוסכמה אחת, שיש לקבל אותה, או לדחות אותה.
חרף העובדה שבבחירות 1977 הוא תמך בליכוד בראשות בגין (אלה הבחירות היחידות שהוא מספר בספרו על הצבעתו. אגב, הצבעה בלתי קונבנציונלית לבן מושב של תנועת העבודה), הוא התנגד להסכם השלום עם מצרים. אך התנגדותו מורכבת. הוא סבר שבגין שגה בנסיגה מכל סיני וויתר על נכסים ביטחוניים חשובים, אך גם בכך שהוא לא ויתר על רצועת עזה. כלומר ביקורתו הייתה ניצית ויונית, בעת ובעונה אחת.
גם היום, גישתו היא שלא יהיה פתרון לסכסוך, אם הוא יוגבל לקופסה שבין הירדן והים. פתרון סביר חייב לצאת מהקופסה הזאת אל מרחב גדול יותר, הכולל את ירדן ואת מצרים (כלומר את סיני) – פתרון שיאפשר פשרה סבירה שלא תסכן את ישראל ותיתן מענה למאוויים הפלשתינאיים. כיוון שגם אני דוגל בדרך דומה (למשל, במאמרי האחרון בטור זה – “הקונפדרציה כהזדמנות”), קל לי להתחבר לרעיונותיו. כמובן שמתעוררת השאלה שאני נשאל תמיד: איזה אינטרס יש לירדן להסכים לכך? איילנד מסביר מדוע מדובר במצב של win-win; מדוע הפתרון שהוא מציע משרת גם את האינטרס הירדני והמצרי. הוא מגבה זאת גם בשיחות רבות עם בכירים בשתי המדינות הללו, שקיבלו את התזה שלו.
שגיאות כבית ספר להצלחות
אחד הדברים המרשימים ביותר בספר הוא היושרה והאומץ של איילנד, בנטילת אחריות ואף אשמה על כישלונות. אין הוא מסתיר את טעויותיו וכישלונותיו, כולל כאלו שעלו בחיי אדם. הוא לוקח על עצמו אחריות לפציעתו הקשה של סורין הרשקו, במבצע אנטבה, בשל החלטה שגויה שלו. כך, לאורך כל הקריירה, כולל כאלוף בצה”ל שהיה שותף למדיניות ההכלה וההבלגה בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה השנייה, שעלתה בחיי ישראלים רבים.
אולם מה שמשלים את ההודאה בטעויות, הוא הלמידה מטעויות והפקת הלקחים מהם. שוב ושוב הוא מציג את הלקחים שהפיק מטעויות ואיך שגיאות שלו היוו בית ספר להצלחות בעתיד.
גישה זו היא בסיס לתפיסת עולם, ששוללת הדחה בשל שגיאות מקצועיות, להבדיל משגיאות ערכיות ומוסריות, כיוון שדווקא מי ששגה יוכל להפיק לקחים מניסיונו. הגישה של עריפת ראשים היא תחליף ללימוד משגיאות והפקת לקחים והיא מתכון לחזרה על טעויות בידי מפקדים בלתי מנוסים, פחד לקבל החלטות, בריחה מאחריות וכסת”ח.
הסוגיה הזאת אקטואלית מאוד בימים אלה, כאשר נשמעת התנגדות למינויו של ניצב צ’יקו אדרי למפכ”ל המשטרה, כיוון שבמשמרת שלו, כמפקד מחוז ירושלים, נרצחה שירה בנקי והתנגדות למינויו של אלוף אביב כוכבי, כיוון שבהיותו מפקד אוגדת עזה, נחטף גלעד שליט.
איילנד, כבר כאלוף במילואים, גויס בידי הרמטכ”ל דן חלוץ לחקור את חטיפת שליט. הוא הגיש דו”ח חריף ביותר, שבו הציג ליקויים חמורים בכל הרמות, מרמת המג”ד ועד רמת המטכ”ל וגם ברמת מפקד האוגדה. הוא לא הציע להדיח איש.
“חייבים להבחין בין תקלה שנובעת מכשל נורמטיבי לכזו שנובעת מטעות מקצועית. על כשל נורמטיבי, בין שמדובר בזלזול ובין שבפחדנות או באי-אמירת אמת – יש להגיב בחומרה, להדיח את מי שנכשל, או אף להעמידו לדין. מנגד, כישלון מקצועי עלול לקרות גם לטובים ביותר. אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד”.
הוא מתייחס, בהקשר זה, גם באופן אישי לאביב כוכבי: “יש להבחין בין אירוע אחד לבין תפקוד לקוי לאורך זמן. ניתן ואף נכון להדיח מפקדים, כאשר ברור שהם אינם מצליחים לאורך זמן, אך תהיה זו טעות להדיח מפקדים טובים ומצליחים בשל אירוע בודד, חמור ככל שיהיה. אחת ההוכחות לכך היא אביב כוכבי, שהוא אחד האלופים המוכשרים שצמחו בצה”ל בעשור האחרון. כיום, הוא סגן הרמטכ”ל ויש סיכוי סביר שיהיה גם רמטכ”ל. אם הייתי ממליץ להדיח אותו בשל אותו כישלון, היה צה”ל מפסיד רמטכ”ל בפוטנציה”.
מהי מנהיגות אמת?
הספר עוסק באירועים היסטוריים רבים ובדרך כלל מדייק מאוד. על טעות אחת איילנד חזר פעמיים וכיוון שמדובר בטעות שגורה, ראוי להעמיד דברים על דיוקם.
הוא כותב על נסיבות נפילת ממשלת רבין הראשונה, שהליכוד הגיש הצעת אי אמון בממשלה, בשל חילול שבת. לאחר טקס הגעת מטוסי ה-F-15 הראשונים, בשבת, המפד”ל שבקואליציה הצטרפה להצעה והממשלה נפלה בהצבעה.
העובדות שונות. את ההצעה לא הגיש הליכוד, אלא החזית הדתית התורתית (גלגול קודם של יהדות התורה). הממשלה לא נפלה בהצבעה. אולם כיוון ששלושה משרי המפד”ל נמנעו, רבין פיטר אותם ולאחר מכן, התפטר והקדים את הבחירות, במה שכונה “התרגיל המבריק”… עד שבבחירות, הליכוד עלה לשלטון.
מהי מנהיגות אמת? מי שהשאלה הזאת מעסיקה אותו, ימצא עניין רב בספרו המרתק של גיורא איילנד, לוחם, מפקד ואינטלקטואל, “לא נרדם בלילות” וכך גם כל מי שמתעניין בהיסטוריה הביטחונית של ישראל.
