העקרונות שהתווה יצחק רבין ז"ל עשויים להיות הבסיס להסכמה לאומית רחבה היום, בחלוף 30 שנים. ברור שהמשיחיים, משני הקצוות, אינם כלולים בהסכמה הזאת, אולם הרוב הגדול של הציבור עשוי להסכים לה
מהי מורשתו המדינית של רבין, בנוגע לסכסוך הישראלי-פלשתינאי?
את התשובה לשאלה הזאת נתן רבין עצמו, חודש פחות יום טרם הירצחו. בנאום פרוגרמטי בכנסת, ב-5 באוקטובר 1995, הציג רבין לראשונה את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע.
"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסייה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהנם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.
"…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.
"גבולות מדינת ישראל, לעת פתרון הקבע, יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה, ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים, שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק', לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".
רשות שהיא פחות ממדינה
עיקרי הדברים: איננו רוצים לשלוט בפלשתינאים ולכן אנחנו מוכנים לוותר על שטחים. אך לא נחזור לקו הירוק – בקעת הירדן רבתי, ירושלים השלמה וסביבותיה וגושי ההתיישבות יישארו בידינו והוא אף הדגיש שאלה לא כל השינויים בקווי 67'. בין האזורים שלא ניסוג מהם – גוש קטיף ונקים עוד גושים כמותו גם ביו"ש. ומה יהיה בשטח שממנו ניסוג? לא תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, אלא רשות שהיא פחות ממדינה.
העקרונות הללו עשויים להיות הבסיס להסכמה לאומית רחבה היום, בחלוף 30 שנים. באומרי "הסכמה לאומית רחבה", אין כוונתי להסכמה של 100%. ברור שהקצוות האידאולוגיים לא יסכימו עם המתווה הזה. המשיחיים, שאפילו אחרי השבעה באוקטובר תומכים במדינה פלשתינאית עצמאית ובחלוקה על בסיס קווי 67', לא יסכימו. גם לא המשיחיים, שדוגלים בארץ ישראל השלמה, כאילו אין מיליוני פלשתינאים ומפנטזים על טרנספר, על ריבונות בלי מתן אזרחות לפלשתינאים, או על מדינה אחת עם אזרחות לכול. אולם הרוב הגדול של הציבור אינו נמצא בקצוות המשיחיים והציבור הזה יכול להסכים על מורשת רבין ומן הראוי שהיא תהווה בסיס לקביעת מדיניותה של ישראל לדורות הבאים.
השגיאות שבדרך
מן הראוי לציין את שתי השגיאות ההיסטוריות הגדולות של רבין. האחת היא בפרטנר שעמו נחתמו הסכמי אוסלו. רבין הקפיד, לאורך שנים, להבחין בין "אש"ף שטחים" ל"אש"ף תוניס". הוא הבין שתושבי יו"ש אינם ציוניים והם תומכים באש"ף, אבל הוא החליט שלא לבדוק בציציותיהם. הוא רצה בהסכם עם התושבים ביו"ש. הסכם עם ערפאת הוא הסכם עם העם הפלשתינאי באשר הוא, הדורש הכרה לאומית, שתפורש כהסכמה עם תביעת "זכות" השיבה. הוא גם הבין מיהו ערפאת ומהו ארגונו והבין ששום דבר טוב לא ייצא מהכרה בהם, בלשון המעטה. לכן הוא השליך את יהבו על המו"מ שהחל בוועידת מדריד, עם משלחת ירדנית-פלשתינאית. שגיאתו ההיסטורית הגדולה הייתה שנכנע ללחץ של פרס, ביילין ואנשיהם והסכים לחתום על הסכם עם ערפאת.
השגיאה השנייה הייתה, שלמרות שהתכוון לרשות שהיא פחות ממדינה, בפועל הרשות הייתה מדינה, גם אם לא הוגדרה כך רשמית. ההיסטוריון והפילוסוף הדגול מקס ובר הגדיר מדינה כישות שיש לה מונופול על השימוש באלימות. ברגע שלשטחי הרש"פ בעזה וביו"ש היה מונופול כזה, היא הייתה למעשה מדינה.
מחיר שתי השגיאות הללו היה אלפי הרוגים. ביו"ש, השגיאה תוקנה בידי שרון במבצע "חומת מגן" ובחופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון בעקבותיו. בעזה, שרון ביטל ברגע האחרון את מבצע "חומת מגן" והרחיב את שטח המדינה העצמאית על כל השטח בהתנתקות. את המחיר שילמנו בשבעה באוקטובר.
מצע ריאלי
את הנעשה אין להשיב, אך כאשר אנו מעצבים את העתיד, נכון לחזור לתכנית רבין כלשונה, בתיקון אותן שגיאות. כלומר, רשות פלשתינאית שהיא פחות ממדינה, באמצעות שמירה על חופש הפעולה של צה"ל ביו"ש וברצועת עזה, לצד שלטון אזרחי של הרש"פ ושלטון ישראלי מלא ובעתיד, גם ריבונות על בקעת הירדן רבתי, ירושלים וסביבתה וגושי ההתיישבות.
ב-1999, אהוד ברק ניפץ לרסיסים את מורשת רבין. הוא שבר את כל הקווים האדומים של רבין. הוא הפך כל "לאו" ל"הן". ויתוריו מרחיקי הלכת, המופקרים בעיניי, לא הביאו לשלום, אלא למתקפת טרור נוראית. גם את הצעתו הדומה, ואף הקיצונית יותר, של אולמרט הפלשתינאים דחו על הסף. לשלום הם לא הביאו. את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי הם שברו.
כעת, כשהקרע בעם הוא איום קיומי, יש לתקן את המעוות ולגבש מחדש הסכמה לאומית רחבה. מורשתו המדינית של רבין היא המצע הריאלי והראוי לגיבוש הסכמה כזו.
