בראש השנה כולנו עומדים שווים לפני בורא עולם. מדוע דווקא ביום-יום אנו שוכחים את האמת הפשוטה הזו, ונותנים למעמדות ולתפקידים להפריד בינינו?
דמיינו את בית הכנסת בימים הנוראים. זה לצד זה, יושבים הגביר המכובד ופשוט העם, המנהל הבכיר מההיי-טק והעובד הזוטר. ברגעים הנשגבים של התפילה, כשקול השופר מהדהד, כל התארים וההישגים של העולם הזה מתגמדים ונעלמים. כולם עומדים יחד, חשופים, שווים לחלוטין בפני מלך מלכי המלכים. אין חשוב יותר וחשוב פחות, יש רק נשמות המבקשות חיים.
הכרה זו, הברורה כל כך בראש השנה, מעוררת שאלה נוקבת: אם ביום הדין אנו מבינים היטב שהמעמד החברתי, הכסף והכבוד הם עניין חולף וחיצוני, מדוע בשאר ימות השנה אנו מאפשרים להם לנהל אותנו? מדוע אנו נותנים להבדלים הללו ליצור מחיצות של ריחוק, קנאה ולעתים אף בוז בין אדם לחברו?
התשובה לתהייה הזו טמונה, כמו רבות אחרות בחיינו, בפרשת השבוע. היא פותחת במילים מכוננות, המהדהדות את מעמד יום הדין עצמו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל".
התורה אינה מסתפקת בכך ומפרטת: "טַּפְּכֶם נְשֵׁיכֶם… מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". פרשן המקרא, הספורנו, מסביר שכוונת הפסוק היא להדגיש שהברית נכרתת עם כל חלקי העם, ללא הבדל. מהמנהיגים הרמים ועד לפועלים הפשוטים – כולם שותפים באותה ברית ובאותה אחריות.
אך הרבדים כאן עמוקים יותר. המהר"ל מפראג מלמד אותנו שכשם שבגוף האדם יש איברים שונים, כך גם בגוף הלאומי יש תפקידים שונים, אך כולם חיוניים ומשלימים זה את זה. אין איבר היכול לומר לחברו "אינני צריך לך", שהרי הגוף כולו ניזוק כאשר איבר אחד חסר, או פגוע.
הסיפור החסידי: הערבות שמעל לדין
כדי להבין את עומק מושג הערבות, יש לשמוע את הסיפור המופלא על האחים הקדושים, רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי.
מסופר כי פעם אחת, בערב ראש השנה, נכנס רבי אלימלך לבית מדרשו כשהוא בוכה במרירות. תלמידיו נבהלו ושאלו אותו לפשר בכייתו.
"איך לא אבכה?" ענה להם רבי אלימלך, "ראיתי עכשיו בשמיים שעל אחי, רבי זושא, נגזרה גזירה קשה לשנה הקרובה".
התלמידים, שידעו את גודל קדושתו של רבי זושא, הזדעזעו.
"ומה נעשה, רבנו?" שאלו בדאגה.
"אין ברירה," אמר רבי אלימלך. "אני חייב לקבל על עצמי את הגזירה במקומו". הוא עצם את עיניו, נשא תפילה חרישית, וכשפקח אותן אמר לתלמידיו בהקלה: "ברוך השם, הצלחתי. הגזירה עברה ממנו אליי". התלמידים הביטו ברבם בפחד וברחמים, אך הוא נראה שלם עם החלטתו.
כעבור זמן קצר, הגיעה לליז'נסק שמועה הפוכה לחלוטין. בעיירה אניפולי, שם התגורר רבי זושא, סיפרו התלמידים כי רבם נכנס לבית המדרש בערב ראש השנה ואמר להם בצער: "ראיתי כעת בשמיים שעל אחי היקר, רבי אלימלך, נגזרה גזירה נוראה". גם הוא, מתוך אהבתו וערבותו לאחיו, התפלל וקיבל על עצמו את הגזירה במקומו.
כך, בשמיים, נוצר מצב ללא מוצא: הגזירה עברה מרבי זושא לרבי אלימלך, ובו בזמן עברה מרבי אלימלך לרבי זושא. שני האחים, מתוך ערבות הדדית מוחלטת, סירבו להניח לחברם לסבול. בית הדין של מעלה, כך מספרים, לא ידע מה לעשות. לבסוף, לא נותרה להם ברירה אלא לבטל את הגזירה לחלוטין.
הסיפור הזה אינו רק על אהבת אחים. זוהי התמצית של הערבות ההדדית: הנכונות לסלוח מראש על כל חוב ולראות את עצמך כנושא באחריות מלאה לשלומו של האחר. כשהקב"ה רואה ערבות כזו בינינו, אהבה שאינה תלויה בדבר וסליחה שאינה מבקשת תמורה, כל הדינים מתבטלים והופכים לרחמים.
כוחה של הסליחה
הפרשה עצמה רומזת לנו שהדרך חזרה אל האחדות עוברת דרך התשובה: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה… וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ". אך התשובה אינה מתחילה בין אדם למקום, אלא בין אדם לחברו. במשנה, מובא כי "עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירַצֶה את חברו". כפי שכתב המשורר "זה הזמן לסלוח" – חשוב לזכור שהדבר מחייב גם את הצד הנפגע לפתוח את לבו. הסליחה אינה רק מתנה לזולת, אלא בראש ובראשונה מתנה לעצמנו – שחרור מכבלי הכעס והטינה.
חכמינו קבעו: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו". אם בית שני נחרב בשל שנאת חינם, הרי שייבנה בזכות אהבת חינם. לא אהבה נאיבית, אלא כזו הנובעת מהכרה בכך שכולנו חלקים מנשמה כללית אחת. ההתגייסות המופלאה של העם בעתות צרה מוכיחה שהיסוד הזה פועם בנו בעוצמה. עלינו לעורר אותו ולתת לו ביטוי גם בימי שגרה.
המסר לדור
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל כתב: "כשם שאי אפשר לגוף להתקיים בלא נשמה, כך אי אפשר לכנסת ישראל להתקיים בלא אהבה פנימית השוררת בין כל חלקיה". אהבה זו דורשת עבודה, התבוננות ויכולת לראות את הטוב שבכל אחד.
כשאנו עומדים בסוף שנת תשפ"ה, רגע לפני ראש השנה תשפ"ו, זהו הזמן לבחון את עצמנו: כיצד התנהגנו השנה כלפי אחינו? האם דאגנו זה לזה? האם עמדנו לימין הנזקק? ומנגד – האם פגענו? האם דיברנו לשון הרע? האם קיננה בנו שנאת חינם?
בספרו "מסילת ישרים", הרמח"ל כותב שחשבון נפש אמתי אינו רק על המעשים שעשינו, אלא גם על אלו שיכולנו לעשות ולא עשינו. כמה פעמים היה בכוחנו לעזור ולא עזרנו?
המסר האישי
כשאנו נכנסים לימי הדין, ניקח עמנו את המסר של פרשת "ניצבים": כולנו ניצבים יחד וכל אחד מאתנו הוא חלק חיוני מהפאזל השלם של עם ישראל. זהו הזמן לפנות, לבקש סליחה ולסלוח. זהו הזמן להחליט שהשנה הקרובה תהיה שנה של אחדות אמיתית, ערבות הדדית ודאגה איש לרעהו.
כי רק כך, כשנעמוד יחד כאיש אחד בלב אחד, נזכה לראות את ההבטחה הגדולה מתגשמת: "וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".
שנזכה כולנו כאחד לכתיבה וחתימה טובה, אמן, כן יהי רצון.
שבת שלום ושנה טובה ומתוקה!
