אני כותבת לאחרונה הרבה על הסגרים והקורונה ועל מה שעשתה לחיינו. אולי זה מעייף ומוגזם, אבל במחשבה שנייה, אלו הם חיינו בזמן האחרון וזה מה שמעסיק את כולנו
בחדשות, מודיעים שהסגר מתארך. עוד שבוע של סגר וזה כבר נעשה לא פשוט לי בכלל. מבאס. התגעגעתי כל כך לשגרה המבורכת. דווקא עכשיו, כשחשבתי שנצא מהסגר לפני ט"ו בשבט, אחרי שבוע מבורך בגשמים, בא לי כל כך לצאת עם הילדים, לראות זרימות ופריחות ושלג בחרמון. בא לי כל כך שהחיים יחזרו למסלולם ונצא לטייל וננשום אוויר של חופש.
האמת היא שהיו לי ציפיות, שהנה, מבצע החיסונים מתקדם יפה ואנחנו בדרך המהירה לשגרה. זה עדיין לא ממש קורה, אבל אני מודה שמעל 10000 נדבקים ביום זה מלחיץ ואפילו אני מעדיפה לא לצאת, כשלא דחוף. תכף אקבל את החיסון השני וארגיש רגועה יותר. ברגע שאפשרו לי להתחסן, מיד התחסנתי. משהו בתוכי כל כך משתוקק לצאת לחופשי מהחשש להידבק ולהדביק.
אחד הדברים המשמעותיים והחשובים שלמדנו בשנה הזאת מהקורונה הוא שזו מגפה שמביאה להרבה מאוד אחריות חברתית. זו לא מחלה שמישהו חולה ושהוא אחראי לעצמו ולבריאותו. מדובר פה במחלה מדבקת, שמי שלא נשמר ממנה, עלול להדביק עוד רבים ולהכניס אנשים לבידוד ועל כן, אני מרגישה שכל כך חשוב לשמור ולהישמר.
עם הזמן, המשמעות הזאת מתחדדת בתוכי ואני מקפידה עליה עוד יותר. מעבר לאחריות של להישמר פיזית, הרגשנו בתקופה הזאת גם את הערבות ההדדית, את ההתגייסות החברתית לעזור איש לרעהו, את ההבנה שיש אנשים במצוקה ושצריך לפתוח את הלב ולסייע להם, לא רק כלכלית. גם הנפש של רבים מאתנו נפגעה בתקופה הזאת. הסגר, הריחוק המשפחתי. הילדים בבית, תקופה לא פשוטה בהרבה מובנים, שגרמה לנו להיות הרבה יותר רגישים לאחר.
להתכוון ב"מודה אני"
קמו כל כך הרבה מיזמים חברתיים של סיוע, תמיכה ואהבה בתקופה הזאת, שזה מרגש ומחמם את הלב. עד כמה שהמצב נראה כרגע גרוע, הוא ישתנה בקרוב, זה ברור. אנחנו בדרך הנכונה. כבר רבים מאתנו מחוסנים ואחרים עוד יתחסנו ויהיה בסדר, אני בטוחה. החיים מביאים לפתחנו משברים, קשיים, אכזבות וכאבים, אבל שום דבר אינו נצחי.
גם כשנראה שחשוך מאוד, בדיוק אז מגיע אור. הייתי שם בחשכה, יוצאים ממנה לאור. צריך להתייחס גם למשברים כאל מתנה, שלומדים ממנה, שצומחים שמתפתחים ואפילו נעשים טובים יותר אחריהם
גם כשנראה שחשוך מאוד, בדיוק אז מגיע אור. הייתי שם בחשכה, יוצאים ממנה לאור. צריך להתייחס גם למשברים כאל מתנה, שלומדים ממנה, שצומחים שמתפתחים ואפילו נעשים טובים יותר אחריהם. החיים הם מתנה לא מובנית מאליה. בכל בוקר, כשאנו מתעוררים ואומרים "מודה אני לפניך", צריך באמת להתכוון לזה ולהודות ובינתיים, אין לנו אלא להמשיך להתפלל שתיגמר המגיפה במהרה וליהנות ממה שיש, מהבית, מהמשפחה ולהישמר. כשאני חושבת על זה, אני כותבת לאחרונה הרבה על הסגרים והקורונה ועל מה שעשתה לחיינו. אולי זה מעייף ומוגזם, אבל במחשבה שנייה, אלו הם חיינו בזמן האחרון וזה מה שמעסיק את כולנו. כולנו חיים וחווים את הקורונה בכל מיני צורות ותחושות ואין ברירה, אלא להמשיך ולהיות אופטימיים. אני מחפשת להסתכל על חצי הכוס המלאה, ואני כל הזמן מחפשת, גם כשקשה.
אז זכיתי שהחייל שלי היה בבית שבוע וחצי, בגלל בידוד בצבא. היה כיף גדול ולא מובן מאליו, חודש אחרי שהתגייס. הבוקר שלחתי אותו שוב, אחרי שהסנפתי אותו בכיף, עם מלא פינוקים וכוחות להמשך. אני מקווה שגם אנחנו אגרנו כוחות בתקופת המנוחה שנכפתה עלינו. המאגרים מלאים, הגולן זורם ויפהפה והלוואי ששפע גדול ימלא את חיינו ופריחה ושגשוג וצמיחה ובריאות לכולנו ושנעבור גם את הסגר הזה, עם תפילה גדולה לבריאות, לחזרה מהירה לשגרה מבורכת, שכל כך התגעגענו אליה.
