מיכאל ריפטין, ממושב ורד יריחו, הוא מוזיקאי מגיל 16. הוא בוגר ביה"ס לאמנויות הבמה "כנפיים" והיה סולן להקת "יורדי הפסגה" בעת לימודיו בביה"ס "רימון". רק שבאמצע איפשהו, היה שירות בגדוד 101 של הצנחנים וזה לא נגמר טוב. ריפטין הוכר כנכה צה"ל והוא פגוע נפש. פרטים אלה מופיעים בקומוניקט המשוחרר לעיתונות ואין פה פולשנות לפרטיותו של אדם. להפך, ריפטין עצמו, לבד מהשירים עצמם ונגיע לשם, מחצין את המצב, מציע את שיריו כדרך מעודדת ומקווה שהם יהפכו לנושאי הדגל של פגועי הנפש כולם.
לעניין עצמו: כסובל, ריפטין מצוי במלחמה יום–יומית. המאבק הזה מסומן מרגע היקיצה: לא לקום בכלל, לשקוע לתוך הדיכאון האפל מול לקום ולנצח את זה גם היום. כשפגוע נפש אומר לך "אין לי כוח לכלום", זה לא סתם מישהו שעייף מלילה לבן. הוא עייף בנפש, חלש בה, לא מצליח למצוא בה כוחות כלשהם כדי לעשות משהו טריוויאלי כמו לצאת מהמיטה.
"עכשיו כשהכול רחוק/ ואני רק מתחיל לראות/ …מחשבה עוברת לה בראש/ ואז רכבות עוברות/ עם עשן ורעש הן דורסות/ את כל מה שניתן היה לראות// …עכשיו זה ממש רחוק
ואפשר כן אפשר לראות/ זה טועם… זה טועם מתוק/ ואז רכבות חוזרות…", ("רכבות"). מאבק כל–זמני על מחשבה אחת טובה, לפני שבאה הרכבת ודורסת אותה. זה החיים של ריפטין. וגם: "אני שם אני פה/ מפוזר עם עצמו/ במקל משלו מדדה חיוכו…", ("לא למעני"). בשיר הזה, ריפטין יודע שמעבר לדלת מחכה עתיד, אולי אישה שתגאל אותו באהבתה, תקווה רגעית, אבל הוא מסכם בידיעה שכל זה מחכה, אבל לא למענו. אהבתי את החיוך שמדדה על מקל וזה מקל משלו, להבדיל מהקביים שהנפש של ריפטין מדדה עליהם.
"לפעמים בחרתי בחיים/ לפעמים התחבאתי אלוהים/ מציץ מחור של תריס אל תוך שממה מוחלטת/ זה קורה זה קרה זה יקרה היום/ זה קורה זה קרה זה יקרה היום// לפעמים הבדידות אותי אוכלת/ לפעמים במנעול סוגר ת'דלת/ מציץ מחור של תריס אל תוך שממה מוחלטת/
זה קורה…/ והבכי שאני מייחל אליו בלילה/ בבוקר הוא תופס ומושך אותי הלאה/ הלאה הלאה הלאה לחיים/ הלאה הלאה הלאה לצלילים/ או… לפעמים כשהרוח מנשבת/ לפעמים אני שר עם השלכת/ מציץ מחור של תריס אל תוך שממה מוחלטת/ זה קורה זה קרה זה יקרה היום", ("לפעמים"). בעיניי, השיר הזה הוא תמצית הדברים: התנועה המהירה, שמתרחשת כל הזמן, בין תקווה לייאוש, בין מוצא לאין-מוצא. לפעמים, הבכי משחרר משהו, לפעמים הוא שר עם השלכת, אבל זה תמיד נגמר בבדידות, בסגירוּת, בהצצה מחור של תריס ומה שהוא רואה זו שממה מוחלטת. זה נפש רצוצה.
אכן, מילים קשות, יונית. אז נעבור למוזיקה. ריפטין מלחין רוק רך שמאוד מתאים לחומרים האלה. מנגינות יפות, נוגות בהתאמה והוא שר אותן בקול יציב, כמי שאומר: הגעתי להחלטה, אני שם את כל הכאב הזה על השולחן שלכם ואין לי מה לעשות עם הרחמים שלכם, טפלו בי ובשאר פגועי הנפש.
ריפטין כתב, הלחין ושר הכול. אביב שטיין הפיק, הקליט ומיקסס. בס: רועי סקליאר,
תופים: רועי אג'י והייתי שמח לדעת מי ניגן גיטרה מובילה, שעושה פה כמה מהלכים יפים ביותר.
