ביום שני נלך להצביע. שני המועמדים דומים. שניהם אינם מהסוג המוביל והקובע סדרי יום, אלא שניהם מנווטים את דרכם בתוך דעת הקהל ומשנים כיוון, כשהרעש משתנה
ביום שני הקרוב, כולנו נצעד לקלפי בפעם השלישית השנה. הקמפיין האחרון היה מנומנם יחסית לשניים שלפניו ועדיין המתמודדים כיתתו את רגליהם, מכנס לכנס ומבית לבית, במטרה לאסוף עוד קולות לקראת ההצבעה. די ברור כרגע, שעיקר העבודה שבוצעה הייתה במטרה לשכנע את המשוכנעים לצאת ולהצביע. לא התקיים ניסיון רב לפנות לאוכלוסיות חדשות, למעט אולי מפלגות הקצה, שניסו להביא משהו חדש, גם בצד החרדי של המפה וגם בצד השמאלי עם האיחוד הגדול בשמאל.
הדבר המרכזי שבולט היום יותר מכול הוא חוסר השונות בין שני המועמדים לראשות הממשלה. אין ספק שלראש הממשלה, המכהן מזה כ-14 שנה, יש ניסיון וידע רב יותר מהטירון הפוליטי שמולו. אם נכנסים לתכל'ס ובודקים את האמירות של שני המועמדים, בדגש על ההתבטאויות בעניין סבב הלחימה האחרון בדרום, ניתן לראות ששניהם הולכים כמעט על אותו הקו ביחס לניהול הסכסוך. אומנם גנץ לא היה בתפקיד של מקבל ההחלטות עד כה, אך מהפרסומים לגבי מדיניותו כראש המערכת הצבאית והגישה השמרנית שלו, שלרוב הסתדרה יפה עם המדיניות של נתניהו, ניתן ללמוד הרבה.
נראה כי שני המועמדים אינם מהסוג המוביל והקובע סדרי יום, אלא שניהם מנווטים את דרכם בתוך דעת הקהל ומשנים כיוון כשהרעש משתנה.
ריבוי סבבי הבחירות, בזמן קצר יחסית, גורם לנו, הציבור, לראות את הפוליטיקאים הרבה יותר מקרוב. אם בדרך כלל, בין סיבוב לסיבוב, היו בממוצע ארבע שנים, היו אלו ארבע שנים בהן לא ראינו מקרוב את ראש הממשלה והיציאות שלו ושל גורמים בסביבתו לזרועות הציבור קרו רק לעתים רחוקות. היכולת שלנו לראות ולגעת באנשים המתיימרים להנהיג אותנו מאפשרת לנו להבין טוב יותר מי הם. כמו שאמרו פעם: מקרוב רואים יותר טוב. לכן, דווקא חוסר השונות בין שתי המפלגות הגדולות, ברוב הנושאים, מייצר בעייתיות.
סתירות פנימיות
מאידך, אם יורדים לעומק הרשימות, ניתן לראות שונות גדולה יותר. ברור שהמדיניות הכלכלית של ניסנקורן ושל ניר ברקת לא הולכות יד ביד. גם התפיסה המדינית של חלק מהח"כים בליכוד רחוקה כרחוק מזרח ממערב מהתפיסה של גרמן ועופר שלח, חברי הכנסת מטעם כחול לבן. הבעיה העיקרית עם רשימת כחול לבן היא שגם בתוך המפלגה, שונות הדעות היא בלתי הגיונית וקשה לראות איך אם יינתן להם המנדט להרכיב ממשלה ולגעת בנושאים מסוימים, יצליחו תפיסות כמו של יועז הנדל וצבי האוזר להשתלב עם דעות קיצוניות לכיוון השני של ח"כים שהזכרתי קודם.
הבעיות קיימות גם בליכוד. מניסיוננו בשיטת הנהגתו של נתניהו, קשה מאוד לחברי כנסת חזקים ובעלי אג'נדה להביא אותה לידי ביטוי אמתי, בעיקר בעניינים משמעותיים. היכולת של חברי הכנסת בתנועה לייצר לחץ על המנהיג כמעט שאינה קיימת וככל שמערכות הבחירות יימשכו, והמותג של הליכוד יפנה את מקומו עוד למותג נתניהו, ההצבעה בציבור תהפוך יותר ויותר לאישית לנתניהו ולא לחברים האחרים ברשימה.
כמו שכתבתי למעלה, דווקא המפלגות הקיצוניות יותר, בעלות האידאולוגיה הברורה יותר, הן אלו שיכולות לחולל את השינוי. הן אלו, שלאורך הזמן והשנים, עמדו בהבטחותיהן יותר מאשר מפלגות המרכז ולכן אולי יש מקום לשקול הצבעה דווקא למפלגות אלו.
מה שבטוח הוא שהמושג ימין ושמאל באמת היטשטש, כמו שטען בני גנץ בתחילת הקמפיין שלו, אי אז בשנה שעברה. התפיסות של שני המנהיגים לא שונות בהרבה ולנו, הציבור, נשארת ההחלטה האם ללכת עם הקמפיין האישי המתנהל בין שתי המפלגות הגדולות, או ללכת עם האידאולוגיה של המפלגות הקטנות.
יום הבוחר שמח.
שבת שלום
