אינאבל היא ענבל נצר, ילידת עמק יזרעאל שגדלה מספר שנים בארה“ב. שיבוש שמה על ידי חבריה הילדים יצר את הכינוי המדליק אינאבל, אִין–אֶ–בֶּל, שזה בדיוק פירוש שמה בעברית. יש כבר אי–פי (קצר–נגן) אחד מאחוריה (“Humble Wishes”) ועכשיו זה, “False Self”, ארבעה שירים ומה אתם יודעים, היא בדיוק מתחילה להקליט עוד אי–פי אחד, איך שהזמן רץ כשלא קושרים אותו ברצועה.
כפי שהיא שרה פה (“comfort zone”), היא יוצאת לפגישה עם הצד האחר של נשמתה. בכלל, “האני הנכון” מול וביחד עם “האני השגוי” מרכיבים לדעת פסיכואנליטיקאים את האני השלם. באנגלית וביידיש זה נשמע הרבה יותר טוב. אני, למשל, מחפש עד היום את “האני הנכון” שלי.
לאינאבל יש קול פעמונים (ניסיתי להתאפק. לא הצלחתי) צלול, גבוה ויפהפה. היא כותבת ומלחינה את שיריה וככל שהאנגלית שלי הונגרית, זהו חומר ברמה גבוהה. ב“Tears”, היא כותבת על דמעות, שהן כמו הטישו שמנגב אותן, דבר אחד מוביל לשני, עד שלדמעות נהיית כמו–אישיות משל עצמן, כשאתה בכלל שכחת כבר למה בכית. סיבובים נחמדים כאלה של רעיונות עושים סתם שירים לשירים ממש טובים. ב“Run me Down”, היא כותבת: איבדתי מזמן את העקבות של המחשבה שלך, אבל נתת לי לתעות בתוכך. אני אוהב את הראש הזה. עוד משהו שגיליתי פה: לאורך ההאזנה, לא שאלתי את עצמי, כמו שקורה בדרך כלל, למה היא הייתה מוכרחה לכתוב ולשיר את זה באנגלית. כנראה, כשזה טוב והאנגלית היא ברמה של שפת–אם, השאלה הזאת מיותרת. לפחות לי.
אינאבל הלחינה כאן מנגינות יפות ורכות, מהורהרות, אבל מספיק קליטות כדי לתפוס את הקשב החמקמק שלך, לפני שהוא נמלט לעוד הודעה בנייד. “Tears” הוא באמת שיר מיוחד, גם בהקשר הזה.
המפיק רועי אביטל (“גרדן סיטי מובמנט“), שאת עבודתו לא הכרתי עד היום, בהחלט עושה לי להצטער על זה. הוא עטף את הקריסטל של אינאבל בכל טוב מוזיקלי, מתאים, תומך, הרבה כלי מיתר, אלקטרוניקה במידה, בדיוק כמו שהחומר הזה מבקש.
הפרויקט הזה נתמך על ידי מפעל הפיס, שסיפק מימון להקלטת האלבום. כשמגיע – מגיע.
ככה זה עם אי–פי: אתה אומר – מה, נשים את האוזניות בשביל 4 שירים? ובסוף, זה מרגיש לך כמו – למה אין פה יותר מהיופי הזה?
