דרור לביא, מוזיקאי בחסד, אלמוני לגמרי, עשה דיסק ושלח לי אותו בעצמו, תוך שהוא מדלג, במחיר בול ומעטפה, על תיווך היח”צ. אין ברושור ואני לא יודע עליו כלום, חוץ מהמוזיקה ומזה יש הרבה.
10 קטעים יש ב”כוח המשיכה”, שניים מתוכם כליים. לביא כותב שירה. הוא מסתכל על מה שסביבו – סתיו, אביב, טיול, אהבה – עושה מזה משקפיים, מסתכל דרכם לתוך נשמתו ומספר מה מצא. שני השירים שלא כתב להם מילים הם של אגי משעול ואברהם חלפי, אלא מה. למשל: “האדם נחת על הירח/ אני עובד על שיווי משקל/ להגיד את המילה הנכונה/ להתפכח/ אם לא כוח המשיכה/ לא הייתי כאן בכלל…”, (“יש אהבה”).
המוזיקה שלו היא משהו יוצא דופן בכל קנה מידה. מעט מאוד ממנה “קליט”, או “רגיל”. הוא מטייל בין סולמות, יורד ועולה חצאי טונים ובאמת, בשמיעה ראשונה, קשה לאוזן לעקוב. הסבלן – ירוויח.
השירים קצרים. לביא לא עושה עניין מפתיחות וסיומים ואין לו קטעי ביניים בין חלקי השיר. אני חווה את זה מאוד מרענן ומרגיש שקיבלתי פה משהו מאוד מרוכז, מתומצת לנטו המוחלט שלו.
הכישרון הזה מנגן גיטרות, פסנתר, סינתי, שר, עושה קולות ואפילו שורק נפלא. יהונתן ששון מוסיף עוד סינתי ושניהם עיבדו והפיקו מוזיקלית. לפעמים, מצטרף מתופף, לפעמים בס, פעם אחת חצוצרה יפה, פעם אחרת מיתרים.
כל הדיסק הזה צועק לואו-קוסט, אבל אחרי שמקשיבים לו באמת – תענוג גדול.