זמרת-יוצרת חדשה, נרקיס. (רק על פי העטיפה, היא נראית) דתייה, שכותבת ושרה את מחשבותיה, נוגעת-לא-נוגעת-כן-נוגעת במקורות. בהחלט מייצגת העצמתה של האישה הדתית בשנים האחרונות והוצאתה מאזור ה”נוחות” שההיסטוריה ייעדה לה. אני בעד.
הכתיבה של נרקיס מרומזת בעיקרה. כותבת מילים יפות וכשאתה מחבר אותן, אתה עדיין שואל את עצמך שאלות. כאן יש תשעה שירים ורק באחד (“מרים”) מצאתי דיבור ישיר על השולחן. כל השאר, באחריות המאזין ועל חוט האסוציאציה. התוצאה של זה היא אווירה על חשבון תוכן. פה אני רק חצי בעד.
הביצועים של נרקיס באמת מיוחדים. היא באה לכאן עם קול מאוד מרשים, הרבה אוויר, משיכות ארוכות, מקצבים אטיים. שמעתי גם גוונים של קול שמותאמים לטקסט, שזה בהחלט למיטיבי לסת, בטח בתקליט ראשון. כאמור, מרשים וטוב שכך, כי ההלחנות שלה די שטוחות, מונוטוניות וגם מההנהלה המוזיקלית של צח דרורי אין בשורות גדולות.
אבל, הנה, קול אחר, שמדבר דברים אחרים. קצת מלודיה הייתה עשויה לרכך את הקינה העולה מהשירים האלה ולתווך אותם יותר עמוק לתוך הלב. שלי, בכל אופן.
