אברהם הוא איש המהפכה, יעקב הוא המוציא לפועל. ביניהם עומד יצחק, הדמות השקטה ביותר מבין שלושת האבות. הסוד של יצחק בפרשת "תולדות"
ישבתי לכתוב את המאמר הזה ביום שבו הוזמנתי לשתי שמחות משפחתיות. האחת, בר מצווה לתאומים ממשפחת ראובן והשנייה, ברית מילה לבן שנולד למשפחת לוי. לכאורה, שני אירועים שונים. באחד, תינוק בן שמונה ימים נכנס בבריתו של אברהם אבינו ובשני, שני נערים מגיעים לגיל מצוות ומתחילים לשאת בעצמם באחריות לקיום התורה והמצוות.
כשחשבתי על שתי השמחות האלה, פתאום הבנתי שיש ביניהן קשר עמוק יותר. שתיהן מספרות את סיפורה של ההמשכיות היהודית, את הפלא שבשרשרת הדורות שאינה נפסקת כבר אלפי שנים. אלא שדווקא פרשת השבוע גרמה לי לחשוב על שאלה אחרת: האם אנחנו מחנכים את ילדינו רק להכיר את המסורת שקיבלנו, או גם לאהוב אותה מספיק כדי שירצו לשמור עליה אחרינו?
פרשת "תולדות" מעמידה במרכזה את יצחק אבינו, אולי הדמות השקטה ביותר מבין שלושת האבות. אברהם הוא איש המהפכה, הסטארט-אפיסט שמעז לעזוב את בית אביו, לצאת אל הלא נודע ולקרוא בשם ה'. יעקב הוא המוציא לפועל, אבי שנים עשר השבטים שמהם תצמח האומה הישראלית. ביניהם עומד יצחק. הוא אינו יוצא למסעות גדולים ואינו מחולל מהפכות. חלק ניכר מהסיפור שלו עוסק בדברים שנראים כמעט שוליים: זריעה, חפירת בארות והתמודדות עם מריבות בין רועים. מדוע התורה מקדישה מקום רב כל כך למעשים האלה? ואולי חשוב מכך, מה מבקשת התורה ללמד אותנו דווקא באמצעות דמותו של הבן שממשיך את דרכו של אביו?
התשובה, בעיניי, נמצאת בפסוק אחד: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו".
הפלשתים סותמים את הבארות שחפר אברהם ויצחק חוזר וחופר אותן מחדש. שימו לב, הוא אפילו אינו ממהר להעניק להן שמות חדשים. הוא מחזיר להן את השמות שנתן אביו. רבנו בחיי רואה בכך ביטוי לכבוד שרחש יצחק לאביו ולהליכתו בדרכיו. אבל נדמה שיש כאן מסר עמוק עוד יותר. יצחק אינו שומר על הבארות מפני שאביו עומד מעליו ומבקש זאת ממנו. אברהם כבר איננו. יצחק חוזר אל הבארות משום שהוא מבין בעצמו את ערכן. זה אולי המבחן הגדול ביותר של החינוך: מה נשאר מהערכים שהנחלנו לילדינו, כשאנחנו כבר לא עומדים לידם.
מתחת לרגלינו
מסופר על רבי אייזיק מקרקוב, שחלם כי אוצר גדול ממתין לו מתחת לגשר בעיר רחוקה. הוא יצא למסע ארוך וכשהגיע לגשר, פגש שומר שסיפר לו בלעג שגם הוא חלם על אוצר, אלא שבחלומו האוצר נמצא דווקא מתחת לתנור בביתו של יהודי בשם אייזיק מקרקוב. רבי אייזיק שב לביתו, חפר ומצא את האוצר.
הסיפור הזה מלמד אותנו שלפעמים אנחנו מחפשים במרחקים את מה שנמצא ממש מתחת לרגלינו ואולי זה נכון גם לחינוך ילדינו. אנחנו מחפשים שיטות חדשות, מסגרות מיוחדות ודרכים מקוריות להנחיל ערכים ושוכחים שהאוצר הגדול ביותר נמצא לעתים בבית עצמו. בשולחן השבת, בתפילה המשותפת, בכבוד שבין ההורים, ביחס שלנו לאחרים ובמעשים הקטנים שהילדים רואים בכל יום. הם לומדים מאתנו לא רק את מה שאנחנו אומרים, אלא בעיקר את מה שחשוב לנו באמת.
כאן נמצאת בעיניי אחת הסכנות הגדולות של דורנו. אנחנו חיים בעולם שמקדש חידוש, שינוי והמצאה מחדש. לעתים, נדמה שכל דור מוכרח להוכיח את עצמו דווקא באמצעות התרחקות ממה שקדם לו. אבל לא כל דבר ישן הוא מיושן ולא כל מסורת זקוקה להחלפה. יש ערכים שדווקא הנאמנות להם היא ההישג הגדול ביותר שלנו.
יצחק לא היה אברהם, וגם לא ניסה להיות העתק שלו. הוא שמר על בארות אביו, אבל גם חפר בארות חדשות משלו. הוא לימד אותנו שהמשכיות אינה מחייבת אחידות ושאפשר להיות נאמנים לשורשים גם כשצומחים לכיוונים חדשים. זה נכון גם לילדינו. הם אינם חייבים לחשוב בדיוק כמונו, או לבחור באותה הדרך שבה בחרנו, אבל האחריות שלנו היא להעניק להם שורשים עמוקים מספיק, כדי שגם כשיבחרו את דרכם, ידעו מאין באו ועל אילו ערכים אינם רוצים לוותר.
ההמשכיות נבנית בבית
זה אולי החיבור היפה ביותר בין שתי השמחות שליוו אותי השבוע. בברית המילה, אנחנו מכניסים תינוק לברית עתיקה ובבר המצווה, אנחנו רואים כיצד האחריות לקיומה מתחילה לעבור אל כתפיו של הדור הבא. מזל טוב חם למשפחת לוי על הולדת הבן ולמשפחת ראובן על הגיעם של התאומים לגיל מצוות. מי ייתן ותזכו לגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים, מתוך בריאות, שמחה ונחת.
לצד הברכות, ניקח גם תזכורת לכולנו כהורים וכמחנכים. המשכיות יהודית אינה מתחילה בבית הכנסת ביום בר המצווה ואינה מסתיימת בברית המילה. היא נבנית בבית, יום אחר יום, במה שהילדים רואים, שומעים וסופגים מאתנו. ההצלחה הגדולה שלנו לא תהיה ביום שבו ילדינו ידעו לספר כמה גדולים היו אבותיהם, אלא ביום שבו יבחרו, מרצונם, להמשיך בדרכם.
שבת שלום
