המבחן הגדול והאמיתי של מנהיג נמצא דווקא במה שפחות רואים בעין – האם הוא בנה מערכת שתדע להמשיך לתפקד בלעדיו? ובעיקר, האם הוא גידל, טיפח והכשיר אנשים שיוכלו לקחת את האחריות ולהוביל את השלב הבא?
הרבה פעמים אני מוצא את עצמי חושב: מהי התרומה האמיתית שלנו? האם היא נמדדת בדברים שאנחנו מצליחים לעשות ולחולל כאן ועכשיו, או דווקא בהמשכיות שלהם – במה שיישאר, ימשיך לפעום וישפיע גם הרבה אחרי שלא נהיה שם?
השאלה הזאת נכונה כמעט בכל תחום בחיינו, אבל בעולם המנהיגות, היא מקבלת משמעות עמוקה ומכרעת בהרבה. קל מאוד למדוד מנהיג לפי מה שרואים בטווח הקצר: כמה עשה, כמה שינה, אילו פרויקטים קידם ואילו הישגים השאיר אחריו. אבל המבחן הגדול והאמיתי נמצא דווקא במה שפחות רואים בעין – האם הוא בנה מערכת שתדע להמשיך לתפקד בלעדיו, ובעיקר, האם הוא גידל, טיפח והכשיר אנשים שיוכלו לקחת את האחריות ולהוביל את השלב הבא.
פרשת "ניצבים", פותחת בהתייצבות של כל שדרות העם יחד – "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" ומיד אחריה, פרשת "וילך" מביאה אותנו לרגע המעבר הדרמטי ביותר אצל משה רבנו. ארבעים שנה עמד משה בראש העם. הוא עמד מול פרעה, הוציא את ישראל ממצרים, הוריד את התורה מסיני, התמודד עם חטאים, מרידות ומלחמות והוביל עם שלם במדבר, עד סף הכניסה לארץ המובטחת. הנה מגיע הרגע שבו עליו להעביר את ההנהגה: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ".
אבל יהושע אינו מופיע כאן יש מאין.
אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ
אנחנו פוגשים אותו כבר במלחמת עמלק, כאשר משה בוחר בו להוביל את הלוחמים לשדה הקרב. בהמשך, הוא מלווה את משה להר סיני. בחטא העגל, הוא נמצא לצדו ונאמן לדרכו. בחטא המרגלים, הוא נשלח כנציג שבט אפרים ועומד, יחד עם כלב בן יפונה, באומץ מול דעת הרוב. כשאלדד ומידד מתנבאים במחנה, אנחנו אפילו רואים אותו טועה מתוך קנאות לרבו ומבקש "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" ומשה מעמיד אותו על טעותו בסבלנות ובאצילות. הרבה לפני שיהושע מקבל את התפקיד, הוא כבר עובר מסלול חניכה ממושך ומעשי: מקבל אחריות, נוכח בצמוד למנהיג, מתמודד עם אתגרים, לומד וגם טועה.
כשמגיע הזמן לבחור את הממשיך, הקב"ה אומר למשה: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ". חז"ל במדרש מוסיפים ומבארים "יהושע הרבה שִרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הוועד שלך. הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות". יהושע לא היה אדם שהופיע ברגע האחרון עם קורות חיים נוצצים, או תואר מרשים, אלא תלמיד שהיה שם לאורך כל הדרך – גם ברגעי השיא הגדולים וגם בעבודה השקטה, הסיזיפית והיום-יומית שאיש כמעט שאינו רואה.ָ זהו אחד השיעורים העמוקים ביותר שמשה מלמד אותנו על בניית הנהגה: ממשיך ראוי לא מחפשים ברגע שבו המנהיג עומד לעזוב; בונים ומכשירים אותו לאורך השנים.
מנהיג שרוצה שהעשייה שלו תחזיק מעמד לאורך ימים ושנים, צריך להשקיע פחות בשאלה איך הכול יעבור תחת ידו, ויותר בשאלה מי צומח ומתפתח לידו. לתת לאנשים אחריות אמיתית, לאפשר להם לקבל החלטות, לאפשר להם לטעות וללמוד מהטעויות ובעיקר – לא לחשוש מכך שיום אחד הם יהיו חזקים ועצמאיים מספיק כדי להוביל בעצמם.
זה לא פשוט כלל. יש פיתוי גדול ומחמיא במחשבה שהמערכת לא יכולה להסתדר בלעדיך – הטלפון שלא מפסיק לצלצל, ההכרעות שממתינות אך ורק למוצא פיך והתחושה הממכרת שבלעדיך הכול עלול לקרוס. אבל לפעמים, מה שנראה כלפי חוץ כמו הוכחה לעוצמה ניהולית הוא דווקא עדות לכך שלא נבנתה הנהגה אמיתית מסביב.
סוד ההמשכיות
דוגמה מרתקת לכך ניתן למצוא בבית מדרשו של רבי שמחה בונים מפשיסחה. בין תלמידיו בלט רבי מנחם מנדל מקוצק, דמות חריפה, סוערת ועצמאית, שסללה בהמשך דרך חסידית ייחודית ונוקבת משלה. לאחר פטירת רבי שמחה בונים, ראו רוב התלמידים ברבי מקוצק את ממשיכו הטבעי. מסופר שכאשר הגיע רבי מנחם מנדל לפשיסחה, יום לאחר הלוויית רבו, נכנס לבדו לחדר שבו נפטר, וכשיצא אמר לסובבים משפט קצר ומטלטל: "בלוויית רבי הייתי רק אני". במשפט הנוקב הזה טמון סוד ההמשכיות: מורה דרך אמיתי אינו נשאר בעולם רק כאשר תלמידיו משננים את תורתו מילה במילה. ההמשכיות הגדולה ביותר שלו מתגלה דווקא כשתלמידו יונק ממנו מספיק עוצמה, רוח וערכים – עד שהוא הופך למנהיג עצמאי בזכות עצמו.
וזה בדיוק המעבר המתרחש בין משה ליהושע.
משה אינו מבקש מיהושע להיות "משה 2". המשימה של יהושע שונה לחלוטין. משה נדרש להוציא עם של עבדים ממצרים, לקבל תורה בסיני ולהוליך דור שלם במדבר. יהושע נדרש להכניס את אותו עם לארץ, להילחם, לחלק נחלות ולהפוך שבטים נודדים לאומה החיה ובונה את חייה בארצה. דור חדש זקוק להנהגה שמתאימה לאתגריו.
רש"י עומד על דיוק מופלא בין הפסוקים: משה אומר ליהושע "כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה" – ומלמד אותו להנהיג מתוך הקשבה, שיתוף והתייעצות עם זקני הדור ("עשה על פי זקנים שבדור"). הקב"ה מחדד לו בהמשך: "כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – ומזכיר לו שבשעת מבחן, כובד האחריות מונח על כתפיו בלבד; "דַּבָּר אֶחָד לַדּוֹר וְאֵין שְׁנֵי דַּבָּרִין לַדּוֹר". יהושע קיבל ממשה דרך, ענווה וכלים, אך ברגע האמת, עליו לאחוז במושכות ולהוביל בעצמו.
בעסקים, בחינוך, בשירות הציבורי ובהנהגת החברה והמדינה, אנחנו מרבים לעסוק במושג "מורשת". בדרך כלל, מתכוונים לרשימת ההישגים והתארים שהמנהיג צבר בתקופת כהונתו. פרשת "וילך" מציעה לנו הגדרה עמוקה בהרבה: מורשת אינה נמדדת רק במה שהשארת אחריך, אלא בעיקר במי שהכשרת להמשיך אחריך.
משה רבנו לא זכה להיכנס לארץ. במובן הפורמלי, מפעל חייו נותר לכאורה לא גמור. אך העובדה שיהושע עומד הכן, בשל, נחוש ומסוגל לקחת את העם ולהמשיך בדיוק מהמקום שבו משה עצר, היא ההוכחה הניצחת לכך שמפעל חייו של משה הושלם במלואו.
מנהיגות גדולה אינה נמדדת רק במה שהצלחת לעשות, כשההגה היה בידיים שלך.
היא נמדדת במה שימשיך לנסוע קדימה, גם כשכבר לא תהיה שם.
שבת שלום, גיא אדרי
