מנחם אסיף הגיע לקצרין כשהיו בה מעט משפחות, תעלות במקום רחובות ומינימרקט בלי חלונות ובלי חשמל. הוא היה בין מקימי המינימרקט הראשון, נאבק על תחבורה, עבודה ותרבות, וראה את היישוב הקטן הופך לעיר. היום, בגיל 81, כשהוא עובד ב"שופרסל" בקצרין, הוא סוגר מעגל ומביט בגאווה על העיר שהיה שותף לימיה הראשונים
לרגל שנת ה-49 לקצרין, אנחנו ממשיכים במסע אל האנשים שהיו כאן בהתחלה. אלה שהגיעו כשעוד לא היו כמעט רחובות, שירותים, או מקומות עבודה ובמעשים הקטנים והגדולים שלהם הפכו מקום חדש לבית.
בכל שבוע, פוגשים אחד מוותיקי קצרין וחוזרים אתו אל הימים הראשונים: אל הבוץ והשבילים, השכנות והחברויות, הקשיים, ההתרגשות והאמונה שאפשר להקים כאן עיר.
השבוע: מנחם אסיף, האיש שפתח את המינימרקט הראשון בקצרין, עוד לפני שהיו בו חלונות, חשמל, או אפילו כביש להגיע אליו.
כמעט חמישים שנה אחר כך, מנחם עדיין כאן. קצרין כבר אחרת לגמרי, אבל הזיכרונות מהימים שבהם הכול התחיל נשארו חיים כאילו קרו אתמול.
נדודים ומעברים
מנחם אסיף הגיע לקצרין כשהיא עוד הייתה בעיקר תעלות, בוץ ובתים בבנייה. כבר הייתה לו משפחה, שלושה ילדים, עבודה מסודרת וחיים שהתחילו בנס ציונה והיה נראה שהכול זורם. כל זה, עד שראה מודעה על גרעין עירוני חדש שהולך לקום בגולן ואז ברגע אחד השתנו התוכניות.
מנחם, כיום בן 81, נשוי לאילנה בנישואים שניים. במפגש אתם ניכר שיש להם זוגיות יפה ומאושרת. למנחם שלושה ילדים מאשתו הראשונה, לאילנה שניים משלה ויש להם ילד משותף – נועם. יחד הם סבא וסבתא ל-14 נכדים ולשלושה נינים. שניים מילדיהם נשארו בגולן: נועם, פיזיותרפיסט המתגורר במרום גולן ויריב ידידיה, המתגורר בקצרין.
הסיפור של מנחם מתחיל בכלל בסין, שם נולד. אביו גם הוא נולד שם, אימו הגיעה לסין כשהייתה בת ארבע. סבו מצד אביו היה חייל בצבא הרוסי, נלחם בסין ונפל בשבי. הוא הביא לשם את אשתו ואת בנו ושם נולדו להם עוד ארבעה ילדים. גם משפחת אימו, שהייתה בת של רב מרוסיה, עברה ב-1920 לסין. שם הכירו הוריו ונישאו.
בשנת 1950, כשהיה בן חמש, עלה מנחם עם משפחתו לישראל דרך דרום-מזרח אסיה, דרך שארכה חצי שנה. הקליטה בארץ הייתה מסע בפני עצמו. בהתחלה, גרו בשוּני במשך חודשיים-שלושה, בתוך כוכים במבצר, עם הדודה, שהגיעה שנה קודם, להקים את מושב עמיקם. אחר כך, עברו למעברה ליד קריית מוצקין, עיר המפרץ.
בכיתה א', הלך מנחם שישה קילומטרים בשדה מהמעברה כדי להגיע לבית הספר בקריית מוצקין. לא היו אז כיתות שבהן כולם מדברים עברית. כל ילד הגיע עם השפה שלו. מנחם אומנם נולד בסין, אבל שפת ההורים הייתה רוסית.
אחרי שנה, עברה המשפחה לנתניה, בעקבות עבודתו של אביו, שם כבר החל ללמוד עברית ולאט לאט להסתגל לחיים בארץ. כשהוא מדבר על נתניה, הקול משתנה.
"גדלתי בעיר היפהפייה נתניה, הייתי ילד קצת ברדקיסט אבל למדתי להסתדר".
בצבא, רצה מנחם להיות צנחן ואפילו הבטיחו לו, אלא שהוא היה בוגר הטכני של חיל האוויר ולכן גויס לחיל האוויר. אחרי הצבא, נישא והתגורר עם המשפחה בנס ציונה והתחיל לעבוד בתעשייה האווירית, ביהוד. שם הכיר את מוטי עופר, שהפך לחבר טוב. מוטי עבד בתכנון ופיתוח, מנחם בייצור. הם עסקו בייצור ובשיפוץ טילים. עם השנים, הם הפכו גם לשותפים להרפתקה הגולנית.
"מתַפעלים" מינימרקט
בסוף שנת 1975, הופיעה מודעה ששינתה את הכיוון. מקימים גרעין עירוני ברמת הגולן.
מספר מנחם: "מוטי ואני ראינו והתלהבו. לקחנו את הנשים ונסענו יום אחד לגולן.
הגענו לאזור שהיה בבנייה ושאלנו את הפועלים עם מי צריך לדבר. הפועלים הפנו אותנו למקלט ושם ישב מישהו ממשרד הבינוי. הוא הציע שניסע לסמי בר לב, שהתגורר בראש פינה. נסענו לסמי, שסיפר על התוכניות. התלהבנו ממנו ומהרעיון. הוא התלהב מאתנו ונרשמנו לגרעין. במשך כשנה, התקיימו מפגשים לקראת הקמת הגרעין. בט"ו בשבט 1976, עלינו לנטוע עצים בגולן.
"אני זוכר את רבקה יעקובי, שהייתה אחראית על חלוקת הדירות. נערכה הגרלה על הדירות בבית 'בני ברית', בתל אביב. מוטי ואני קיבלנו דירות צמודות, אבל עדיין לא הייתה לנו עבודה.
"יצא מכרז להקמת מינימרקט. המדינה החליטה שצריך מינימרקט ביישוב החדש ושאלו אותי ואת מוטי אם אנחנו יודעים לתפעל מינמרקט. התשובה הייתה כמעט מתבקשת: 'היינו בתעשייה האווירית. ידענו לתפעל שם, אז גם מינימרקט נדע לתפעל'".
המינימרקט נבנה במרכז רובע "גמלא". דודו של מנחם, שהיה בעל מכולת בנתניה, ברחוב שבו כבר היו ארבע מכולות והוא היה החמישי, נתן למנחם עצות ורעיונות. אבל שום עצה לא הכינה אותו למה שראה כשנכנס למבנה. לא חלונות. לא חשמל. לא אורות. לא שקעים. רק קירות.
"מנהל העבודה אמר לנו שמי שמפעיל את המינימרקט צריך לדאוג לזה", מנחם מנסה להיזכר, תוך כדי שיחתנו, איך במאמצים חיברו אותם לחשמל של בניינים שכבר היו מחוברים לחשמל, בין היתר מהבית של מיכאל פרידמן ז"ל. אמרו להם שיעשו להם חלונות. הם הזמינו מדפים, מקררים וסחורות. ביום רביעי, רגע לפני הפתיחה, העלו את כל הציוד והסחורה מהמרכז לגולן.
עוד לא היו רחובות. היו בעיקר תעלות. הקבלן סידר להם מדרגות מקרשים. היו שני טורים של בתים. מנהל העבודה של אתר הבנייה נתן להם להשתמש בגנרטור שלו בסיום יום העבודה. מנחם היה מחבר בלילה חשמל לבתים ולמינימרקט.
בתוך המינימרקט, עמדו שני מקררים. אחד לבשר, אחד לחלב. חלונות עדיין לא היו. כבישים עדיין לא היו, אבל היו מדפים וסחורה והבטחה שיסדרו גם את החלונות והחשמל.
"ביום ראשון, יום הפתיחה, הגיעו אנשי 'תנובה' ומילאו את המקרר", ממשיך מנחם לספר, "וכמו שהבטחנו, ביום ראשון כבר היה חלב ולחם. תוך שלושה ימים, כבר היו תאורה וחלונות".
מנחם ומוטי הבינו מהר מאוד שהמינימרקט צריך להיות יותר ממקום שקונים בו. הם עשו מעין מעדנייה והיו מכינים כריכים לפועלים שהיו באים לאכול. היו ירקות, פירות, בשר. חומרי ניקוי, שמפו, סבונים, חטיפים, כל מה שאנשים הצטרכו. בהתחלה, היו נוסעים בעצמם לקנות סחורה. מנחם היה נוסע להביא בשר ודגים. לאט לאט, התחילו להגיע ספקים. אבל המרחק היה בעיה. הסוכנים לא אהבו להגיע עד הגולן הרחוק. העיתונים הגיעו ברבע לחמש ומישהו היה צריך לנסוע להביא אותם מראש פינה. לחם הגיע מדי יום, אבל רק בסביבות תשע, או עשר. והמחירים היו בעיה גדולה עוד יותר.
תאורה – כוכבים וירח
מנחם, איך בכלל פותחים מינימרקט במקום שאין בו כבישים, חשמל, או חלונות ומעט אנשים?
הוא צוחק. "לא חשבנו שלא יהיו. אמרו לנו שהמבנה קיים. היינו מבסוטים, מלאי התלהבות. הרי חייבים מכולת ביישוב. כשהגענו, נכנסנו למבנה והיינו בשוק. היה מבנה, לא היו חלונות, לא חשמל, לא שקעים. רק קירות. אפילו דלת לא הייתה, שלא לדבר על טלפון. תאורת רחוב לא הייתה. היו כוכבים וירח".
וזה אולי המשפט שמסכם יותר מכל את ראשיתה של קצרין: היה רעיון. היו אנשים. עם השאר היה צריך להסתדר בדרך.
כמה שנים היית הבעלים של המינימרקט?
"האמת, היה קשה. הצלחנו להחזיק מעמד רק שנתיים. למרות שהתייעצנו ובדקנו ולמדנו את הנושא, זה פשוט לא היה כלכלי. התושבים אמרו שאנחנו יקרנים וקנו במקומות אחרים. מי שעבד בראש פינה, היה קונה שם. לא יכולנו להתחרות במחירים שלהם.
"הייתי מתאמץ, נוסע עד טבריה להביא סחורה וגם אז שומע מאנשים שהיא יקרה. בנוסף לכך, בהתחלה היו 13 משפחות בקצרין. אחר כך, 30. עדיין זה לא מספיק אנשים להרוויח בעסק".
מי שכן עזרו קצת היו הפועלים. הם היו באים לאכול אצלם וזה נתן לעסק מעט תנועה. במשך שנתיים, מנחם ומוטי ניסו להתניע את העסק. מנחם מכר את הבית בנס ציונה, כדי שיהיה להם תזרים. לאט לאט, הכסף נגמר והם נכנסו לחובות. ב-1979, הגיע אדם מטבריה וקנה מהם את העסק.
ומה הלאה?
"סגירת המינימרקט הייתה קשה לא היה כסף ולא עסק ולא עבודה באזור. נסעתי לעבוד במפעל בדרום תל אביב. הרבה גברים הצטרכו לנסוע לעבוד רחוק. היו גם אנשי צבא שנסעו. היינו נוסעים ביום ראשון וחוזרים בסוף השבוע. אחרי חצי שנה, קיבלתי הצעה לעבוד בחברה של התקנת גלאי עשן באזור ואז כבר היה לי רכב של העבודה ונסעתי והייתי מרוצה".
באופן כללי, לאורך כל השיחה, אני מתרשמת ממנחם שהוא איש אופטימי שמרבה לחייך ולראות את הטוב. הוא מספר שהחיוך שלו סייע לו הרבה פעמים במהלך החיים.
"היינו כמו משפחה"
מה אתה זוכר מהימים הראשונים?
"עיתונאים רבים הגיעו כבר בימים הראשונים, כולם רצו לראות ולשמוע על היישוב החדש. פרידמן, שהיה בעל מפעל 'צבר' לקרמיקה, מראשוני היזמים בקצרין, הגיע עם המכונית הגדולה שלו ועליה שלט: 'עולים לגולן'.
"מיכאל פרידמן פתח את החצר שלו למסיבה, ביום שישי בערב, למי שכבר גר בקצרין ולמי שרצה להגיע. זה היה ערב שמח ומרגש. נשאר גם עיתונאי אחד להתארח אצלנו".
איך בונים עיר מאפס?
"החיים בקצרין היו עדיין רחוקים מאוד ממה שאנחנו מכירים היום, אבל הייתה רוח של עשייה. היה אוטובוס אחד שירד בבוקר לראש פינה וחזר בצוהריים. אנשי קבע ששירתו במרכז היו מורידים את התושבים לראש פינה, או למרכז. ככל שהיישוב גדל, היה ברור שצריך לשפר את התחבורה, למשל
"הייתי אחד משלושה חברי ועד. יחד עם ראש מועצה ממונה ושלושה נציגים ממשרדי הממשלה, נסענו עד להנהלת 'אגד'. המזכיר אמר לנו שאנחנו יישוב קטן ולא בטוח שזה כדאי לפתוח עוד קווי נסיעה. הוא נתן לנו אוטובוס לניסיון ואמר שאם זה יצליח, הוא ייתן עוד קו באמצע היום.
"בנוסף, שכרנו בחור שיביא מפעלים ליישוב. הגיעו שני מפעלים, אחד מהם מפעל לגיטרות והשני – מפעל למנועים. שניהם לא ממש הצליחו".
ספר קצת חוויות ואירועים מהשנים ההן
"גם תרבות לא הייתה מובנת מאליה. המתנ"ס היה במרכז אשחר. הקמנו חוג להתעמלות ומקהלה ורצינו גם הופעות. פנינו ל'אמנות לעם' ושלחו לנו להקה. היינו מבסוטים, אבל הגיעו רק חמישה אנשים לצפות בהופעה. אז אני ומנהל המתנ"ס יצאנו לאסוף אנשים מהבתים. בסוף, הצלחנו להביא 40-50 איש והקהל התלהב. כל כך התלהב, שלא רצה לתת ללהקה ללכת.
"בחגים לא תמיד היה קל למצוא מניין. היו תשעה אנשים שרצו להתפלל והיינו מסתובבים בין הבתים ומחפשים אדם עשירי.
"הבית הראשון שלנו היה ברחוב החרמונית. בראש השנה הראשון, אכלנו יחד ארוחה עם השכנים, ביניהם היו בת שבע ומשה אגוז, שהיו שכנים שלנו וחברים. זה היה מיוחד, היינו כמו משפחה.
"זוכר שגם אמצנו את בית הכנסת העתיק בקצרין. סמי בר לב ז"ל היה הארכיאולוג שם, אבל כולנו עזרנו וחגגנו שם גם את הבר-מצווה הראשונה".
אילו קשיים חוויתם בהתחלה?
"כשעוד לא היו כבישים ושבילים ותאורת רחוב בחורף, היה תמיד בוץ ובלילה, היינו הולכים עם פנסים. כדי להתארח אצל אחרים, בלי ללכלך להם את הבית, היו הולכים עם שקיות עם נעלי בית כדי להחליף ולא ללכלך. אני הגעתי חודש לפני המשפחה, כי הייתי צריך להתארגן על המינימרקט ואשתי עוד עבדה במרכז. באמצע החורף, סוף סוף חיברו את החשמל".
איך שחיברו את החשמל, מנחם החליק לבור. עד אז, הם היו רגילים ללכת עם פנסים.
"לא היו מפעלים ומספיק מקומות עבודה באזור. הייתי קונה 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב' ומחפש מי מחפש עובדי ייצור, מסתובב, מגיע למפעלים ומספר להם על קצרין. הייתי ממש מגרד עבודות".
אחיו של מוטי עופר, שלום בלייר, שהיה מנכ"ל היקב ואחד ממקימי אל-רום, היה מגיע לסייע להם לארגן ולהתגבר על הקשיים.
"באחד מימי חמישי, אני ומוטי לקחנו אותו הביתה והרכב החליק. כולם זוכרים לי את זה. זו הייתה התאונה הראשונה בקצרין".
להתרגל לשקט
באמצע 1978, הגיעו הטלפונים הראשונים. הביאו קרון וחיברו טלפונים לבתים ולעסק. במקביל, התחילו סוף סוף לסלול כבישים ומדרכות.
"אז התחלנו להרגיש עיר". ההתחלה הייתה רובע "גמלא" ומשם, הגיעו שלבים נוספים. קצרין גדלה.
"אני זוכר היטב שבהתחלה לא יכולתי להתרגל לשקט. גדלתי בנתניה, עיר תוססת ורועשת. בגולן היה שקט. המעבר מנתניה לקצרין היה מעבר לעולם אחר. היה צריך להתרגל לשקט".
למרות הקשיים והדרך הלא פשוטה, בסופו של דבר, מנחם נשאר כאן. כיום, הוא עובד ב"שופרסל" בקצרין. הוא מרגיש את סגירת המעגל היפה של החיים: האיש שהקים את המינימרקט הראשון בקצרין עובד היום בסופרמרקט.
"אני אוהב את המפגש עם האנשים. עכשיו, יש המון לקוחות ותמיד אהבתי להיות בעשייה".
אחרי כל השנים האלה, כשהוא מסתכל על קצרין של היום, הוא מחייך ומרגיש חיבור עמוק לעיר ולתושבים. רגע לפני סיום שיחתנו, הוא מבקש להדגיש: "היו תקופות שדיברו על פינוי. אני אף פעם לא האמנתי שיהיה. אמרתי לכולם שלא יהיה כלום, שהגולן יישאר שלנו לתמיד, יגדל ויתפתח ותראי איזו עיר יפה יש לנו היום, מאז ולתמיד".
