למי המצוות מועילות באמת? למה צריך כל כך הרבה חוקים, כללים, הגבלות וחובות? בשביל מה הקב"ה צריך את המצוות שלנו?
בתקופה האחרונה, יצא לי לכתוב ולדבר לא מעט על משפט, פוליטיקה והגבולות שביניהם. באחת מאותן שיחות סלון של ליל שבת, עלתה שאלה שנשמעה בתחילה כמעט טכנית: בשביל מה צריך את כל המערכת הזאת? למה צריך כל כך הרבה חוקים, כללים, הגבלות וחובות? אלא שככל שהשיחה התקדמה, התברר שהשאלה גדולה הרבה יותר. היא נכונה ביחס למדינה ולאזרחים, אבל היא נוגעת גם בשאלה עמוקה בהרבה ביחסים שבין האדם לבוראו: בשביל מה הקב"ה צריך את המצוות שלנו?
אנחנו רגילים לחיות בעולם של עסקאות. אני נותן ומקבל, משלם ומקבל שירות, עובד ומקבל שכר. ממילא, קל מאוד להעתיק את אותה מערכת מושגים גם לעבודת ה': אני מקיים מצווה, הקב"ה נותן שכר; אני מתפלל, אני מבקש תמורה; עשיתי את המוטל עליי, עכשיו, כביכול, מהשמים צריכים לעשות את שלהם. מכאן, קצרה הדרך למחשבה כאילו בעשיית מצווה האדם ממלא איזה צורך של הקב"ה, כאילו ריבונו של עולם זקוק לתפילין שלנו, לשבת שלנו, או לברכה שאנו מברכים לפני האוכל.
דווקא פרשת "כי תצא", שיש בה מצוות רבות כל כך וכמעט בכל תחומי החיים, מעמידה מולנו תשובה אחרת. אחת המצוות המפורסמות בפרשה היא שילוח הקן: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ… לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם". לכאורה, אין ביטוי מובהק מזה לרחמי התורה. בכל זאת, במסכת ברכות, המשנה קובעת דבר מפתיע: מי שאומר בתפילתו "על קן ציפור יגיעו רחמיך" – משתיקים אותו. הגמרא מסבירה, בין השאר, שאסור להפוך את מצוות ה' לדבר פשטני כאילו כל מהותן היא רחמים שאנו מסוגלים למדוד ולהבין.
לשנות אצלנו
הרמב"ן, בפירושו למצווה, לוקח את הדיון צעד נוסף. הוא מביא את מאמר חז"ל: "וכי מה אכפת לו לקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף? לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" ומסביר שאין הכוונה שלמצוות אין טעם. להפך. בשילוח הקן, למשל, יש חינוך עמוק של האדם לרחמים והתרחקות מן האכזריות. אבל החידוש הגדול נמצא בכיוון התנועה: המצווה לא באה לשנות דבר אצל הקב"ה, אלא לשנות דבר אצלנו. הקב"ה אינו נעשה שלם יותר מפני שהנחנו תפילין הבוקר ואינו חסר אם לא עשינו זאת. האדם הוא שצריך את המצווה. היא באה לצרף אותו, כמו שמצרפים מתכת מן הסיגים שבה, המצווה באה להסיר בנו שכבות של אנוכיות, גסות ואטימות ולבנות בתוכנו אדם אחר.
אלא שכאן מתעוררת שאלה הפוכה. אם כך, מה בעצם ההבדל בין התורה לבין ספר מצוין להתפתחות אישית? אם כל מטרת המצוות היא להפוך אותי לרגיש יותר, מוסרי יותר ומאופק יותר, אולי עבודת ה' כולה היא בסך הכול שיטה עתיקה ומוצלחת לחינוך האדם?
כאן מופיע בפרשה פירוש יוצא דופן של אור החיים הקדוש ולדעתי, הוא משלים בדיוק את החלק החסר. התורה מספרת על אדם שנשא אישה ולאחר מכן "וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ", עד שהוא מוציא עליה שם רע וטוען: "לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים". אור החיים קורא את הפרשה גם כמשל ליחסים שבין האדם לבין התורה. "כי יקח איש אשה" – זו התורה שניתנה לישראל. האדם קיבל אותה, פגש אותה, חי אתה, אבל בשלב מסוים, הוא מתחיל להתרחק. למה? מפני שהחיים לוחצים, צריך להתפרנס, צריך להספיק ואחרים, שאינם נותנים לתורה מקום, נראים לפעמים מצליחים יותר. לאט לאט הוא מתחיל לטעון: ניסיתי את התורה ולא מצאתי בה את מה שהבטיחו לי.
אומר אור החיים, באים "אבי הנערה ואמה". אבי הנערה הוא הקב"ה ואִימה היא כנסת ישראל. הם אינם באים רק להגן על התורה, אלא לחשוף את הטעות שבטענה. "והוציאו את בתולי הנערה" – הם מגלים את הכוחות, החוזק וההשגות שנמצאים בתורה ושניתנים למי שבאמת עמל בה. לא התורה חסרה. לעתים, אנחנו מגיעים אליה עם כלים שעדיין לא הוכשרו לקבל אותה וממהרים להסיק שאם לא הרגשנו מיד אור, מתיקות, או הצלחה – כנראה אין שם דבר.
מי אני נעשה מזה?
הרב יונתן זקס כתב על ההבדל שבין "משחק סופי", שבו כל המטרה היא להגיע לתוצאה ולנצח, לבין עיסוקים שהערך שלהם נמצא בעצם ההשתתפות בהם, מפני שהם משנים את האדם המשתתף. נדמה לי שיש בכך הסבר יפה גם לעבודת ה'. מי שמסתכל רק על התוצאה שואל תמיד: מה יצא לי מזה? האם התפילה עבדה? האם המצווה השתלמה? האם קיבלתי את מה שביקשתי? אבל התורה שואלת שאלה אחרת: מה קרה לך בדרך? איזה אדם קם מהכיסא אחרי התפילה? מי אתה אחרי שנה של שבתות, של חסד, של לימוד ושל מאבק ביצר?
מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב שראה יהודי רץ ברחוב, טרוד כולו. שאל אותו: "לאן אתה רץ?" והלה השיב: "אחרי הפרנסה שלי". אמר לו רבי לוי יצחק: "ומניין לך שהפרנסה שלך נמצאת לפניך ואתה רץ אחריה? אולי היא מאחוריך, ואתה בעצם בורח ממנה?"
גם אם הסיפור נאמר על פרנסה, נדמה שהוא מתאר היטב הרבה מן המרוץ שלנו. אנחנו רצים אחרי תוצאות, הישגים וסימוני וי ולעתים, דווקא בתוך הריצה מפספסים את הדבר שהמצווה ביקשה לעשות בנו.
חודש אלול מעמיד את השאלה הזאת לפנינו בצורה חדה במיוחד. חשבון נפש איננו רק רשימה של מה עשיתי ומה לא עשיתי. השאלה העמוקה יותר היא מה כל מה שעשיתי עשה בי? האם התפילה הפכה אותי לאדם שיודע להודות? האם הצדקה פתחה בי עין שרואה את האחר? האם השבת לימדה אותי שיש דברים שאני מסוגל לעצור למענם את המרוץ? האם התורה נעשתה עבורי עוד מטלה שאני צריך להספיק, או מערכת יחסים שאני עדיין מבקש לגלות את עומקה?
אולי זו אחת המתנות הגדולות של המצוות: הקב"ה אינו זקוק להן, אנחנו זקוקים להן, אבל לא מפני שאנחנו פרויקט שזקוק לשיפור. אנחנו זקוקים להן מפני שבלעדיהן קשה לנו להפוך לכלי שמסוגל לברית, לאהבה, לקדושה ולחיים שיש בהם משמעות. כאשר מפסיקים לשאול רק "מה אני מקבל מזה", מתחילים לגלות שהשאלה האמיתית הייתה כל הזמן אחרת: מי אני נעשה מזה?
שבת שלום, גיא אדרי
