התורה עוסקת רבות באחריות של האדם היחיד על הציבור. בפרשתנו, רואים זאת דרך חובת הדיוק במשקולות, מצוות השבת אבדה, מצוות מעקה ואיסור ריבית

בפרשתנו, פרשת "כי תצא", מובאת המצווה העוסקת בחובת הדיוק במשקולות, על מנת לשמור תמיד על היושרה והצדק: "לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה־לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה־לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־ ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ", (דברים כ"ה,, י"ג-ט"ו).

לכאורה, יש לשאול, הרי התורה כבר ציוותה במקומות רבים על היושר ועל איסורי הונאה וגניבה. אם כן, מדוע יש לצוות על איסור הרמאות במשקולות, הרי זה חלק מאיסורי גניבה והונאה?

אלא שיש כאן דין מיוחד. ההונאה כאן היא בעלת משמעות רחבה הרבה יותר מאשר גניבה או רמאות, שמקורה במקרה חד-פעמי שבין אדם אחד לחברו. כאן, הסטייה במשקל שנמצא אצל מוכר אחד יכולה להשפיע על אלפי לקוחות. יש כאן מצווה מעבר למצווה שבין אדם לחברו, יש כאן מצווה שהיא בין אדם לציבור.

גם במקום נוסף התורה עוסקת בעניין הזה: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", (ויקרא י"ט, ל"ה-ל"ו).

יש כאן אחריות ציבורית על האדם הפרטי שמוכר סחורה לרבים. אם המשקל שלו אינו מדויק לחלוטין, אנשים רבים יינזקו בממונם, גם אם הדבר אינו נעשה בכוונה תחילה. התורה מחנכת אותנו שבכל מה שנוגע לאחריות ציבורית, אנו צריכים להיזהר שבעתיים. על כן התורה מדגישה כאן את האחריות הגדולה הזו שבאה לידי ביטוי בדיוקם של אבני המשקל.

כהמשך לכך, חז"ל הקפידו מאוד על ניקוי המשקולות וקבעו מועדים לניקוי המשקולות והכול בכדי לוודא שהמשקולות נקיות ומדויקות. כפי שמובא במשנה: "הסיטון (חנות של סיטונאי שמוכר בכמויות גדולות) מקנח מדותיו אחד לשלשים יום, ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש (מכיוון שאינו מוכר באופן קבוע)… חנווני מקנח מידותיו פעמים בשבת (פעמיים בשבוע)…".

משל הספינה

המדרש מביא משל שממחיש יפה עד כמה לאדם היחיד יש אחריות כלפי הציבור: "תני ר' שמעון בן יוחי: משל לבני אדם שהיו נתונין בספינה ונטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: למה את עושה כן? אמר להן: מה אכפת לכם לא תחתיי אני קודח? אמרו לו: מפני שאתה מציף עלינו את הספינה", (ויקרא רבה, פרשה ד').

ערנות לצרכי הכלל

בפרשתנו, התורה מביאה עוד מצוות המחנכות אותנו להיות ערניים לצרכי הכלל. התורה אוסרת על אדם להתעלם מרכושו האבוד של חברו. התורה מחנכת אותנו לא להיות אדישים ומחייבת אותנו לפעול באופן אקטיבי כדי להציל את ממונו של האחר: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ… לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם", (דברים כ"ב, א'-ג').

כמו כן, אדם הבונה בית מחויב לדאוג שביתו לא יהווה סכנה לאחרים" :כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ", (דברים כ"ב, ח').

עוד מצווה, הקשורה לאחריות של הכלל על הציבור, היא איסור ריבית. התורה אוסרת להלוות כסף בריבית לאדם שנמצא במצוקה כלכלית" :לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ", (דברים כ"ג, כ'). בניגוד לכלכלה הכללית בימינו, שבה מצוקה של אדם היא הזדמנות לעשיית רווח, התורה דורשת לראות בהלוואה מעשה של חסד וערבות הדדית ועל כן אוסרת לקחת ריבית.

הייעוד הרוחני והמוסרי

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, שהשבוע מלאו 91 שנה לפטירתו, מביא בכמה מקומות בספריו שאחריות ציבורית וערבות הדדית אינן רק חובה חברתית טכנית, אלא ביטוי עמוק של המוסר האנושי והאלוקי. האדם אינו יצור מבודד, אלא חלק ממארג חי שלם והם הציבור, העם וההוויה כולה. הרב קוק מסביר שהפרט אינו יכול לממש את ייעודו הרוחני והמוסרי, אם הוא מנתק את עצמו מהציבור. כך כותב הרב בספרו "אורות": "היחיד אינו יכול להיות שלם, אלא אם כן הוא מתחבר עם הכלל… נשמת היחיד יונקת מנשמת הכלל", ("אורות ישראל", פרק ד').