מה לי ולקניות ברשת? אני צריכה לגעת בבד, לראות את הצבע, להחזיק את הבגד מול הגוף ולדמיין את עצמי אתו. ב"שיין" אין את כל אלה, אבל…
הבת שלי אוהבת לעשות את רוב הקניות שלה ב"שיין". בגדים, נעליים, תיקים, תכשיטים, כל מה שאפשר להזמין בלחיצת כפתור. אני, בגילי, תמיד הסתכלתי עליה קצת בחשדנות.
"אבל איך את יודעת שזה באמת יהיה יפה?", הייתי שואלת.
"אימא, יש ביקורות, יש תמונות, יש מידות. הכול כתוב".
"אבל את לא מודדת!", הייתי מתעקשת.
"גם בחנות, לא תמיד יש לי כוח למדוד", היא הייתה עונה לי.
נכון. אבל בחנות, לפחות אני יכולה לגעת בבד, לראות את הצבע, להחזיק את הבגד מול הגוף ולדמיין את עצמי אתו. באינטרנט, הכול נראה לי קצת כמו הימור. עד שיום אחד, החלטתי להמר ואזרתי אומץ. נכנסתי ל"שיין". בהתחלה, רק הסתכלתי. כמובן. כמו כולנו. רק להסתכל ואז מצאתי שמלה. ועוד אחת. ואז מכנסיים. ואז כמה קשקושים שלא באמת הייתי צריכה, אבל היו כל כך זולים, שכמעט הרגשתי שאני מפסידה כסף, אם אני לא קונה אותם.
לחצתי על הזמנה ואז התחילה ההמתנה. כמה שבועות חיכיתי לחבילה בהתרגשות. כבר דמיינתי את עצמי פותחת אותה, מודדת את הבגדים החדשים ומרגישה שעשיתי קניות של ממש, במחירי מציאה, בלי לצאת מהבית.
הגיעה ההודעה המיוחלת: החבילה שלך הגיעה. נסעתי מיד להביא אותה. עוד ברכב, לפני שהגעתי הביתה, פתחתי את השקית בהתלהבות. גיליתי: שתי השמלות שהזמנתי לא היו הצלחה. אחת הייתה קטנה. ממש קטנה. מהסוג שאת מסתכלת עליו ואומרת לעצמך: אין מצב שזה אמור לעלות עליי. בשנייה, הבד היה דק, מקומט ובכלל לא נראה כמו בתמונה. המכנסיים היו רחבים מדי ולא נראו עליי יפה ועוד כמה קשקושים שהוספתי להזמנה היו בסדר, אבל לא בשביל זה חיכיתי כמה שבועות.
הזדמנות נוספת
האכזבה הייתה גדולה. מיד התקשרתי לבכורה לספר לה על האכזבה והצהרתי: בחיים אני לא מזמינה משם שוב והוספתי: ידעתי שלא כדאי… אבל כמו עוד החלטות שאנחנו מקבלות בחיים, גם ההחלטה הזאת החזיקה מעמד… עד הפעם הבאה.
איזה זמן אחר כך, הייתי צריכה שמלה. לא מצאתי בחנויות באזור וגם לא רציתי כזאת שצריך לקחת עליה משכנתא. ערב אחד, מצאתי את עצמי שוב גוללת באתר. רק מסתכלת, אמרתי לעצמי ואז מצאתי אותה. שמלה יפה. ממש יפה ועוד אחת שנראית לי וואו והמחיר? מחיר כזה שגרם לי לחשוב שבמקרה הכי גרוע, קניתי שמלה במחיר של קפה וקרואסון. אז הזמנתי.
נתתי לאתר הזדמנות נוספת, אבל לא התלהבתי מראש. למרות שהייתה ציפייה והמתנה וברגע שהגיעה ההודעה, שוב לא חיכיתי רגע ונסעתי להביא אותה ופתחתי בחשש ומדדתי. הפעם… הייתי מרוצה! מאוד מרוצה. השמלות – שתיהן היו יפות, המידה ממש התאימה, הבד היה איכותי ובבת אחת, כל האכזבה מההזמנה הקודמת נשכחה ואני עפתי על ההצלחה.
בעיה ושמה נוחות-יתר
כאן, כנראה, התחילה הבעיה. כי ברגע שהצלחת להזמין פעם אחת משהו שבאמת מתאים לך, את מתחילה לחשוב: רגע, אולי בכל זאת יש פה משהו. אז נכנסתי שוב. ועוד פעם. ועוד אחת. לפעמים, זה מצליח, לפעמים, לא. אבל פתאום הבנתי את הקסם – למה כל הזמן אנשים מקבלים המון חבילות. אין נסיעות, אין חנייה, אין פקקים, אין להסתובב בקניון, אין למדוד עשרים פריטים בחדר הלבשה עם תאורה שגורמת לנו להתבאס.
יש ציפייה, המחיר מפתה ופשוט יושבים בבית בפיג'מה וקונים בגדים. האמת? יש בזה משהו מסוכן. כי פעם הייתי אומרת: "אני לא קונה באינטרנט. אני צריכה לראות ולמדוד". היום אני אומרת: "אני רק נכנסת לראות אם הגיע משהו חדש". כמה דקות אחר כך כבר יש לי בעגלה שלוש שמלות, זוג מכנסיים, תיק, עגילים שאני לא יודעת למה אני צריכה ומשהו קטן למטבח, שממש לא היה קשור לכלום.
כשההזמנה יוצאת לדרך, אני חוזרת לחכות. בודקת איפה החבילה. החבילה נקלטה במרכז המיון. בודקת שוב. החבילה בדרך אלייך. סוף סוף החבילה נמסרת. אין מה לומר, הבת שלי צדקה. פתאום, גם אני עושה קניות ב"שיין". אבל האמת היא שאני לא מגזימה. אני עדיין חוששת מהאכזבה וגם אני כבר מבינה שאני צריכה להיזהר ולא להתמכר ושלא תמיד זה מצליח. אז לא להגזים עם הקניות ולא להתאכזב ומצאתי פטנט – אם בגד לא מתאים לי אני נותנת אותו בתרומה ומרוצה שעל הדרך, עשיתי גם מצווה.
שבת שלום
