בפרשת "שופטים", מתוארים התנאים להמלכת מלך בישראל. רלוונטי מתמיד לתקופת הבחירות בה אנו נמצאים

הנה זה שוב. תקופת בחירות והשיח הציבורי מתמלא בשאלות על מנהיגות, סמכות וכוח. מי ינהיג, מי יידע לקבל את ההחלטות הקשות, מי יעמוד מול האויבים ומי מסוגל להוביל את המדינה בתקופה מורכבת כזאת. בכל מערכת בחירות, אנחנו מחפשים, באופן טבעי, את האדם החזק, המנוסה והמסוגל ביותר. אלא שדווקא בפרשת "שופטים", כשהתורה עוסקת בדמות המלך בישראל, היא מציבה בפנינו שאלה אחרת.

התורה מתארת את הרגע שבו עם ישראל נכנס לארץ ואומר: "אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי". מאות שנים לאחר מכן, בספר שמואל, מגיעים זקני ישראל אל שמואל הנביא ואומרים כמעט את אותן המילים: "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם". ההקבלה כמעט מושלמת ובכל זאת, בעוד שבפרשתנו, התורה מאפשרת את מינוי המלך, בספר שמואל, הבקשה נתפסת כחטא חמור כל כך, עד שהקב"ה אומר לשמואל: "כִּי לֹא אוֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אוֹתִי מָאָסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם". אם כך, מה בעצם היה פסול בבקשתם?

"וְהָיְתָה עִמּוֹ"

הרמב"ן מדייק כאן דיוק נפלא. התורה אכן אומרת שישראל יבקשו מלך "ככל הגויים", אבל מיד לאחר מצוות מינוי המלך מופיעה המילה "רק": "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים". לדעת הרמב"ן, יש כאן אמירה עקרונית: אפשר שיהיה לישראל מלך כפי שיש מלך לעמים שסביבם, אבל המלך הישראלי עצמו לא יהיה כמלכיהם. התורה לוקחת את מוסד המלוכה המוכר מן העולם מסביב ומשנה את אופיו מן היסוד.

כך, כאשר בני ישראל מבקשים מלך משמואל, הם מסבירים היטב מה הם מחפשים: "וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם, וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵינוּ". הם רוצים דמות חזקה שאפשר להישען עליה, מלך שייצא בראש הצבא, יילחם עבורם וייתן להם ביטחון. אלא שדווקא כאן, התורה מציבה מודל כמעט הפוך. היא אינה מלמדת את המלך כיצד לצבור עוד כוח, אלא כיצד להגביל אותו: "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים", "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". הצבא, הקשרים והעושר – שלושת הסמלים הגדולים של עוצמת המלוכה בעולם העתיק – מקבלים בתורה גבולות ברורים.

מנגד, יש דבר אחד שהמלך דווקא מצווה להרבות בו – וזאת התורה: "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו… לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו". זה אולי לב החידוש של המלוכה בישראל. תפקידו של המלך אינו לגרום לעם להחליף את הביטחון בה' בביטחון בו, אלא להפך: להיות האדם שמוכיח בדוגמה האישית שלו שגם מי שמחזיק בכוח הגדול ביותר, נשאר כפוף למי שמעליו. לפני שהמלך מבקש מן העם ללכת אחריו, הוא צריך לדעת היטב אחרי מי הוא עצמו הולך.

משָרת העם

ספר שמואל משלים את התמונה. לאחר ששאול כבר הומלך, ושמואל נפרד מתפקידו כמנהיג העם, הוא אינו מבטל את המלוכה ואינו אומר שהעם עשה טעות שאין ממנה דרך חזרה. הוא מציב למלוכה את התנאי שלה: "אִם תִּירְאוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ… וִהְיִיתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם". המלך והעם עומדים באותו צד של המשוואה. שניהם צריכים ללכת אחרי ה'. מלך בישראל אינו תחליף למלכות שמים, אלא מי שאמור לסייע לעם לחיות לאורה.

אלפי שנים אחר כך, ניסח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל עיקרון דומה בשפה ישראלית פשוטה. בנאום שבו הציג את ממשלתו לכנסת בשנת 1992 אמר לחברי הכנסת: "העם לא משרת אותנו – אנחנו משרתים את העם". יש במשפט הקצר הזה משהו עמוק מאוד. הסכנה הגדולה של כל בעל תפקיד היא הרגע שבו הוא מתחיל לחשוב שהציבור קיים למענו, שהכבוד הניתן לתפקיד שייך לו ושהסמכות שנמסרה בידיו הופכת אותו לחשוב יותר מאלה שעליהם הוא מופקד. התורה דורשת מן המלך בדיוק את ההפך: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו".

סיפור חסידי מופלא ממחיש את הרעיון הזה בדיוק. מסופר על רבי שמואל מניקולשבורג, שבלילה שבו מונה לרב ומנהיג הקהילה, נתפס דרך חרך המפתח על ידי תלמידים כשהוא עומד מול המראה בחדרו. הרבי פנה אל בבואתו ואמר בהתרגשות: "שלום עליך, מורי ורבי, הרב של ניקולשבורג!" ומיד ענה לעצמו: "איזה 'רבי'? איזה 'מנהיג'? הרי אתה בסך הכול שמואל הפשוט, שנבחר כדי לשרת את אחיך ולחזק אותם בעבודת ה'. אל תתנשא ואל תזדקף!".

כששאלו אותו החסידים למעשיו, חיוך קטן עלה על פניו: "היום יעריפו עליי כבוד, תארים ושררות. הייתי חייב להזכיר לעצמי מול מי אני באמת עומד, כדי שלא אשכח שהתפקיד שלי אינו למלוך על העם, אלא לקרב אותם אל מלכו של עולם".

נדמה שהמסר הזה חשוב במיוחד בתקופה הזאת, שבה אנו שואלים מי חזק יותר, מי מנוסה יותר, מי יודע להילחם ומי מסוגל "לעשות סדר". פרשת "שופטים" דורשת מאתנו להוסיף שאלה עמוקה יותר: מה יקרה לאדם הזה, כאשר הכוח כבר יהיה בידיו? האם הוא יחפש עוד סוסים, עוד כסף ועוד עוצמה, או שידע להציב מעל עצמו ערכים, גבולות ויראת שמים?

התורה אינה מתנגדת לכתר. היא רק מסרבת שהכתר יהיה "ככל הגויים". מלך בישראל אינו מי שאומר לעם: "לכו אחריי". הוא מי שיודע לומר יחד אתם: כולנו הולכים אחרי מי שמעלינו.

שבת שלום