כיצד ייתכן ששני בני אדם, הניצבים באותה נקודה פיזית ומביטים באותה מציאות בדיוק, חווים שני עולמות הפוכים לחלוטין? מה למדנו מבלעם ומאוריאל על בחירת הנוף של הנפש
דמיינו שאתם יושבים בסלון הבית, מביטים מבעד לחלון אל אותו הרחוב שבו אתם גרים כבר שנים. באותו רגע ממש, שני אנשים שונים לחלוטין מביטים אתכם בדיוק באותו הנוף. האחד רואה כביש סדוק, שלולית בוץ מלוכלכת ועץ שצמרתו יבשה. השני מבחין בקרן שמש זהובה המשתקפת בשלולית, בציפור קטנה המקננת בין ענפי העץ היבש ובחיוכו של שכן שעובר ברחוב.
כיצד ייתכן ששני בני אדם, הניצבים באותה נקודה פיזית ומביטים באותה מציאות בדיוק, חווים שני עולמות הפוכים לחלוטין? מאיפה נובע הפער הזה, המנהל את מערכות היחסים שלנו, את מצב הרוח הלאומי שלנו ובעיקר, את הבריאות הפנימית של הנפש שלנו? והשאלה המטרידה עוד יותר: האם המבט שלנו על העולם הוא גזירת גורל מוּלדת, או שמא מדובר בשריר רוחני שאנחנו יכולים, וצריכים, לבחור לאמן בכל יום מחדש?
השאלה הזו ליוותה אותי השבוע, כשביקרתי בספרייה הציבורית אצלנו, בקצרין. על הקירות מוצגת שם בימים אלו תערוכה יוצאת דופן של אמן מקומי בשם אוריאל סויסה. אוריאל הוא מתמודד נפש, שבחר לחשוף בפנינו את עולמו הפנימי דרך שילוב מהפנט: צילומים שצילם ברחבי הארץ ולצדם, שירים שכתב. כשעמדתי מול היצירות שלו, הרגשתי שהנשמה שלי מקבלת שיעור חי בבחירה. אוריאל לא נסע לקצה העולם כדי למצוא נופים דרמטיים. הוא צילם את המקומות שכולנו חולפים על פניהם בנסיעות היום-יומיות שלנו. אבל דרך המצלמה שלו, ודרך המילים העדינות שחיבר אליהן, הוא העניק זוהר אחר לחצץ, לעשבים השוטים ולשמים. הוא לא שינה את הגיאוגרפיה, הוא פשוט בחר מאיזו זווית להביט בה ומצא בה הוד.
הזווית המקולקלת
כשעמדתי שם, בין התמונות, נמתח בלבי גשר עמוק אל אחת הדרמות הפסיכולוגיות המרתקות ביותר בתורה – מסעם המשותף של בלק מלך מואב ובלעם הנביא בפרשת השבוע, "בלק".
בלק, המבוהל מעם ישראל החונה בגבולו, שוכר את בלעם כדי שיקלל את העם. אלא שהטקטיקה שבה הם נוקטים נראית תמוהה במיוחד: הם לא עומדים במקום אחד ומנסים לקלל. בלק לוקח את בלעם למסע נדודים מפרך מפסגה לפסגה – מבמות בעל, לשדה צופים אל ראש הפסגה ומשם, לראש הפעור. בכל תחנה, הם בונים מזבחות ומנסים את מזלם מחדש.
מדוע הנדודים האלה נחוצים? מה האמינו בלק ובלעם שישתנה במעבר מפסגה לפסגה?
המפרשים, ובראשם הספורנו, חושפים כאן את המנגנון הסמוי של הקללה. בלק ובלעם הבינו סוד פסיכולוגי עמוק: כדי להחריב משהו, כדי להטיל בו קללה ופירוד, אתה חייב קודם כול להנדס את נקודת המבט שלך. בלק לא חיפש נוף יפה, הוא חיפש במכוון תצפיות פגומות. כפי שבלק אומר לבלעם במפורש: "אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה, וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם".
הוא קיווה שאם יצליח להביא את בלעם לנקודה שממנה רואים רק את קצה העם – רק את נקודות התורפה שלו, את החולשות, את השוליים המאובקים של המחנה – המבט המצומצם הזה יאפשר לקללה להיאחז בהם. הם חיפשו את הזווית המקולקלת שתצדיק את השנאה.
במציאות שלנו היום, כמה קל לנו ליפול למלכודת של בלק ובלעם. בעידן הרשתות החברתיות, מהדורות החדשות והסמארטפון שלא מפסיק לרטוט, אנחנו מובלים מדי יום, כמעט בעל כורחנו, בין נקודות תצפית מהונדסות היטב. אלגוריתמים מתוחכמים לוקחים אותנו, פעם אחר פעם, אל ה"שדה צופים" של החברה הישראלית ומציגים לנגד עינינו רק את הקיצון, רק את המפריד, רק את קצוות החולשה והמריבה שבינינו. הם רוצים שנביט על אחינו, על המדינה שלנו ועל החיים שלנו מתוך זווית פגומה. כשמביטים רק על הרע, הקללה והתסכול כבר מגיעים מעצמם.
נקודות האור
חוקר התודעה והפסיכולוגיה היהודית העמוקה, הגאון רבי שמשון רפאל הירש (הרש"ר הירש), מסביר בפירושו לתורה כי "עין רעה" איננה כוח מאגי מיושן, אלא בחירה אקטיבית של האדם במה להתמקד. האדם בעל העין הרעה הוא זה שמחפש בתוך השלם את הסדק ומגדיר את כל השאר על פי אותו הסדק. לעומתו, בעל ה"עין הטובה" הוא מי שמחפש את נקודת החיוניות והאור ומתוך כך מעצים אותה ומאפשר לה לגדול.
מחשבה זו מזכירה את הדיאלוג הנוקב שקיים האדמו"ר מקוצק עם אחד מחסידיו. הגיע אליו אדם שהתלונן במרירות רבה על כך שכל מה שהוא רואה סביבו ברחוב הוא שקר, צביעות ורוע. הביט בו הרבי מקוצק בעיניו החודרות ואמר לו שורה אחת שזעזעה את עולמו: "אמור לי, ידידי, ובאיזו נקודה עמדת אתה בעצמך כאשר הבטת בכל אלה? אם היית עמוק בתוך החושך והמרמור שלך, זה בדיוק הנוף שנשקף אליך. צא מתוך עצמך – ותראה שהעולם מלא באור".
וזהו בדיוק הפתרון לשאלה שפתחנו בה: המבט אינו גזירת גורל, הוא עבודה נפשית ומחויבות מוסרית.
כאשר בלעם מגיע סוף סוף אל ראש הפעור, לתחנה האחרונה במסעו, קורה דבר בלתי צפוי. הוא מסרב להמשיך להנדס את המבט שלו. התורה מתארת: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו, וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹקִים". רש"י מסביר שהוא ראה את האוהלים מסודרים כך שפתחיהם אינם מכוונים זה מול זה, מתוך כבוד הדדי וצניעות פנימית.
בעיניים טובות
ברגע הזה, כשבלעם הרשה לעצמו להסתכל על הכלל, על השלם, על היופי של הביחד הישראלי – הנדסת השנאה שלו קרסה. העין הטובה ניצחה אותו מבפנים. מתוך המקום הזה, במקום קללה, התפרצה מגרונו הברכה הנצחית שמלווה את העם שלנו לאורך הדורות: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
אנחנו חיים בתקופה היסטורית, מורכבת ומלאת כאב. מאז השבעה באוקטובר, הנפש של כולנו פצועה ועייפה. דווקא עכשיו, המערכה האמיתית על העתיד שלנו אינה מתנהלת רק בחזית הפיזית, אלא בעומק התודעה והלב. השמירה על הנפש שלנו ועל הקהילה שלנו מתחילה בהחלטה מודעת: מאיזו תצפית אנחנו בוחרים להביט על המציאות ועל האנשים שסביבנו?
כמו אוריאל בתמונותיו, שמצא שירה ונחמה בתוך מורכבות חייו, גם אנחנו צריכים לקחת אחריות על העדשה שלנו, ולבחור, למרות הכול, להביט על החברה שלנו בעיניים טובות – לראות את הגבורה של הלוחמים, את האצילות של המשפחות, את הערבות ההדדית של המתנדבים – אנחנו לא מתעלמים מהקשיים. אנחנו פשוט בוחרים, כמו יעקב אבינו, לבנות את הנוף שלנו מתוך האור. רק מתוך המבט המאמין הזה, תבוא הברכה.
שבת שלום
