בישראל של היום, שכללנו את אמנות המחלוקת לשלב מסוכן הרבה יותר מצעקות: שלב הנתק המוחלט. הכול התחיל בפרשת "קורח"
באחת מתוכניות האקטואליה לאחרונה, התרחש רגע קטן שלכד, בעיניי, את רוח התקופה. מגיש החדשות ניסה לארגן פאנל לקראת דיון סוער וסיפר בשידור חי למאזינים: "פנינו לאיש ציבור מהצד הימני שיבוא לדבר עם איש ציבור מהצד השמאלי, אבל שניהם, כל אחד בנפרד, הודיעו: 'אני לא יושב באולפן שבו הוא נמצא'".
תרבות ה"אני לא יושב אתו", "אני חוסם אותו", או "אני מחרים אותה", הפכה למכת מדינה. נדמה ששכללנו את אמנות המחלוקת לשלב מסוכן הרבה יותר מצעקות: שלב הנתק המוחלט. האשליה היא שאם נסרב לשבת יחד, נשמור על ה"אמת" שלנו טהורה יותר. אבל האמת היא, שברגע שאנחנו מפסיקים לדבר – אנחנו מתחילים לפרק את הבית.
פרשת "קורח" היא אב הטיפוס של המחלוקות בהיסטוריה היהודית. קורח הוא האידאולוג, האיש עם הטענות המנוסחות היטב. אבל מתחתיו, רוחשים שני אנשים, דתן ואבירם משבט ראובן, שמייצגים את המחלוקת בצורתה המכוערת והרעילה ביותר. בשיאו של המשבר, משה רבנו עושה מעשה של מנהיגות פלאית. האיש שהוריד תורה משמים, שעומד פנים אל פנים מול בורא עולם, בולע את הכבוד העצמי שלו, ומחליט ליזום הידברות: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם…". משה מבקש לדבר. לנסות לגשר. ומהי תשובתם? "וַיֹּאמְרוּ: לֹא נַעֲלֶה!… הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר? לֹא נַעֲלֶה!". פעמיים הם חוזרים על צמד המילים המהדהד: "לא נעלה". אין על מה לדבר, אין עם מי לדבר. טריקת דלת.
תחזוקת השנאה
במסכת סנהדרין, הגמרא עוצרת בהשתאות מול התנהגותו של משה ומנסחת מכאן כלל ברזל: "אין מחזיקין במחלוקת" – אסור לטפח ולהאריך מריבות. משה רבנו לא הסתפק בשליחת שליחים; כשהם סירבו לבוא אליו, הוא פשוט קם והלך ברגליו אל האוהלים שלהם! האיש הענק הזה הלך עד לאנשים שביזו אותו, רק כדי לנסות לכבות את המדורה.
אך מדוע דתן ואבירם סירבו אפילו להיפגש? רבי יהונתן אייבשיץ מסביר דבר עמוק על הפסיכולוגיה של השנאה. דתן ואבירם פחדו מהמפגש. הם ידעו שאם יישבו מול משה רבנו, יסתכלו לו בעיניים וישמעו את קולו – השנאה שלהם עלולה להימס. הם עלולים לגלות שיושב מולם אדם כואב ואכפתי ולא הדיקטטור שציירו בדמיונם. כדי לתחזק שנאה, חייבים מרחק. כשמסרבים להיפגש, קל להפוך את הצד השני למפלצת. "לא נעלה" זו לא רק תשובה מתריסה, זו מגננה של אנשים שמפחדים לאבד את הכעס שלהם.
אחרי השבעה באוקטובר, החברה הישראלית נמצאת בצומת דרכים היסטורי. יש בינינו ויכוחים נוקבים, אמיתיים וקיומיים – על היום שאחרי, על סדרי עדיפויות, על דת ומדינה ועל דמותה של החברה. מותר לנו להתווכח. לעתים, אנחנו אפילו חייבים לעשות זאת, כדי לברר את האמת. היהדות הרי בנויה על "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".
אבל הקו האדום עובר ב"לא נעלה". ברגע שאנחנו מסרבים להכיר בלגיטימיות של הצד השני לשבת אתנו בשולחן, ברגע שאנחנו מחרימים קהילות שלמות, פוסלים מפלגות, או עוזבים קבוצות וואטסאפ בטריקת דלת וירטואלית – אנחנו מאמצים את דרכם של דתן ואבירם. הנתק אינו מעיד על חוזק אידאולוגי, אלא על חולשה פנימית ופחד מלהתמודד עם המורכבות של האחר.
הלבבות לא נפרדו
מסופר על האדמו"ר מצאנז, בעל ה"דברי חיים", שהיה מעורב במחלוקת עזה עם אחד הרבנים בדורו – מחלוקת לשם שמים על דרכי הנהגה ופסיקה. יום אחד, נודע לאדמו"ר שאותו רב חלה מאוד. מיד קם האדמו"ר, ציווה לרתום את סוסיו ונסע לבקרו. תלמידיו, שהיו המומים, שאלו: "רבנו, הרי הוא חולק עליך בכל תוקף!". הביט בהם ה"דברי חיים" ואמר בשקט: "המוחות שלנו חלוקים לחלוטין וניאבק על האמת שלנו בכל הכוח. אבל הלבבות? הלבבות שלנו מעולם לא נפרדו. אני לא הולך לבקר את בר הפלוגתא שלי, אני הולך לבקר את אחי".
פרשת "קורח" מציבה בפנינו תמונת מראה נוקבת. מול כל סכסוך אישי, קהילתי, או לאומי, יש לנו שתי אפשרויות. אנחנו יכולים להתבצר באוהל שלנו, לצעוק מרחוק "לא נעלה!" ולתת לאדמה (או לחברה) לפעור את פיה ולבלוע אותנו. או שאנחנו יכולים לבחור בדרכו של משה רבנו: לקום, ללכת אל מעבר לקווים, להישיר מבט, ולומר – אנחנו לא מסכימים על הדרך, אבל לעולם לא נוותר על עצם ההליכה המשותפת.
שבת שלום
