לפעמים, אנחנו מפספסים בגלל פחד, חוסר ביטחון, חוסר תשומת לב, או פשוט כי לא קראנו נכון את הסיטואציה
השבוע, נזכרתי שלפני שנים הזמינו אותי לאודישן של תכנית הריאליטי "בייק אוף". הייתי אז בעלת בית קפה ואפיתי את כל העוגות בעצמי. הן לא היו מפונפנות במיוחד ולא הייתי קונדיטורית מקצועית, אבל אהבתי לאפות ואנשים אהבו את העוגות שלי, אז התלהבתי מהרעיון להשתתף בתכנית טלוויזיה…
יש משהו בתוכניות ריאליטי מעבר לפרסום ולזוהר שמגיע לרגע. הן פותחות לפעמים דלתות, יוצרות הזדמנויות, נותנות לאנשים אנונימיים רגע אחד של חשיפה, שיכול לשנות חיים.
אז ממש התרגשתי וחיכיתי ליום האודישן ולא סיפרתי להרבה אנשים. הייתי צריכה להביא עוגה ועד היום, אני לא לגמרי מבינה מה עבר לי בראש, כשהחלטתי להביא עוגת קפה בחושה. בזמן שאנשים אחרים כנראה התאמנו על מגדלי מקרונים וקישוטי שוקולד, שנראים כמו פסלים במוזאון, אני באתי עם עוגת קפה של בית, בלי רושם ובלי הצגה…
רציתי לספר סיפור דרך העוגה. אני מהגולן, בת כפר פשוטה, אוהבת לארח עם קפה ועוגה ותמיד האמנתי שיש משהו יפה באוכל פשוט, כזה שלא צריך להיות כל כך מעוצב, עם שלושה סוגי קרם בשביל לרגש.
ערב לפני האודישן אפיתי את עוגת הקפה שלי בתבנית עגולה גבוהה, שדרגתי אותה עם הרבה אגוזים ושוקולד מגורד והיא יצאה ממש טובה וטעימה, (עשיתי גם עוגה קטנה נוספת לטעום). הנחתי אותה על מגש עץ כפרי ויפה, עם רגל ששאלתי מחברה והרגשתי די מקצועית. לפחות עד שהגעתי לאודישן.
ביג מיסטייק
נכנסתי לחדר והבנתי שטעיתי בענק. מולי עמדו אנשים עם קינוחים שנראו כאילו יצאו מתצוגת אופנה בפריז. עוגות יפות עם פרחים מזולפים, שוקולד מבריק, צבעים, טכניקות.. הבנתי שמה שבודקים זה את הקנקן ולא את מה שיש בתוכו… הטעם פחות חשוב, המראה צריך לנצח. ואני? אני הגעתי עם עוגה שנראית כמו משהו שסבתא מכינה, כשמודיעים לה שקופצים לקפה בעוד שעה.
באותו רגע, הרגשתי כמו חנה'לה ושמלת השבת המלוכלכת. הבנתי שבתכנית ריאליטי לא מספיק להיות בת כפר נחמדה עם עוגה טעימה. צריך גם לעבור מסך עם סיפור, צבע, ביטחון ותוצר מרשים. אני עמדתי שם עם עוגת קפה ומבט של "איזה בושות", אבל היא ממש טעימה…
ברור שלא עברתי את האודישן. אני מניחה שלא רק בגלל העוגה, אלא גם כי פתאום איבדתי את הביטחון והרגשתי שעשיתי טעות.
בדרך הארוכה חזרה לגולן, שכנעתי את עצמי שבעצם בכלל לא מתאים לי ריאליטי, שאני לא טיפוס תחרותי ושאני לא אוהבת לראות את עצמי בווידאו ושבכלל, אין לי זמן לזה וכל החשיפה הזאת בטח מעייפת. אתם יודעים… כל אותם סיפורים יפים שאנחנו מספרים לעצמנו כשהלב קצת מתבאס. אבל האמת? התבאסתי.
כי לפעמים, הזדמנות מגיעה לפתחנו ומתפספסת. הרי הזמינו אותי, מישהו חשב שאני יכולה להיות מתאימה ואני לא התכוננתי ברצינות. לא בדקתי מה מביאים בדרך כלל. אולי אם הייתי מעלה פוסט בפייסבוק ושואלת אנשים מה להביא, מישהי הייתה עוצרת אותי ואומרת: "מאמי, לפחות תוסיפי קרם וקישוטים".
למה נזכרתי בזה השבוע? אני חושבת על האודישן הזה לא פעם כשיעור לחיים ונזכרתי בו כי התחילו האודישנים ל"מרוץ למיליון" וחשבתי על החוויה המטורפת שהם עוברים שם, המתמודדים.
החיים מזמנים לנו הזדמנויות בכל מיני צורות. לפעמים, הן מגיעות עטופות בזוהר של תכנית טלוויזיה ולפעמים, דווקא במפגש אקראי עם קפה ועוגה פשוטה ולא תמיד אנחנו יודעים לנצל אותן נכון. לפעמים, אנחנו מפספסים בגלל פחד, חוסר ביטחון, חוסר תשומת לב, או פשוט כי לא קראנו נכון את הסיטואציה.
אז אם יש משהו שאנחנו באמת רוצים אנחנו צריכים להתאמץ להשקיע, להתכונן, ולא להגיע עם עוגה בחושה לקרב של גנאש ומקרונים.
עוגה? ברור
מתכון לעוגה? ברור שיש. רק קחו בחשבון: זו עוגה מושלמת לשבת, לערב חורפי, או לנחמה עצמית קלה. פחות מומלצת לאודישן טלוויזיוני.
החומרים:
2 ביצים
כוס וחצי סוכר
כוס שמן
2 כוסות קמח
שקית אבקת אפייה
כוס מים רותחים עם 3 כפיות נס קפה
ההכנה:
אחרי שהבלילה קצת מתקררת מהמים הרותחים, להוסיף 100 גרם שוקולד מריר מגורד וכוס אגוזים קצוצים.
להכניס לקערה את החומרים בזה אחר זה ולערבב במטרפה ידנית, לשפוך לשתי תבניות אינגליש קייק.
לאפות בתנור על 170 מעלות, כחצי שעה, עד שקיסם העץ יוצא יבש.
