ריקי אור: “נשים יודעות לצמוח מתוך אדמה חרוכה. הן עוברות משברים פי אלף יותר טוב מהגברים. ברגע שאשה תבין שיש לה את הדברים האלה, היא לא צריכה אף אחד. יש לה אותה, זה המון”. ראיון לרגל יום האשה הבינלאומי
את יום האישה שצוין השבוע אפשר לקחת למקומות רבים. בחרתי לקחת אותו אל עין הסערה, למקום השמור לכן בלבד, הנשים. במעגלים רבים סביב לכן נעים בעוצמות שונות – ילדים, בעל, סירים, מחבתות, תלמידים, עבודה, מטלות ואתן, בעין הסערה, מנווטות ודואגות שספינת חייכן תצלח אותה בבטחה.
אבל אחת לעשור בערך, פחות או יותר, הסערה הזאת הופכת למגה-צונמי ומכלול חייך הופך כיוון ומתרסק כולו אלייך ועלייך. מכירות?
בחרתי באישה אחת מתוככן, על מנת ללמדני, ללמדנו: מה אז? מאיפה אנחנו אוספות שוב ושוב את האנרגיה והידע לצאת מזה ואפילו שלמות מתמיד? מה סודה של אותה תכונה הנשית שכל כך חיונית במיוחד כאן, בארץ המשברים והמגה-אירועים?
ריקי אור צוחקת: “הודות לעוצמה מיוחדת, נשים יודעות לצמוח מתוך אדמה חרוכה. הן עוברות משברים פי אלף יותר טוב מהגברים ומסוגלות להתרומם מהמשברים הכי גדולים. ברגע שאשה תבין שיש לה את הדברים האלה, היא לא צריכה אף אחד. יש לה אותה, זה המון”.
בחרתי בריקי אור, 67, אם לארבעה, לבאֵר עבורנו את האדמה החרוכה ואת העוצמה להפריח בה חיים מחדש. היא בסך הכל 13 שנים בקצרין, אבל כולם חושבים שהייתה כאן תמיד; אולי זו ארשת פניה, המבט, החיוך שעצב בזוויתו, אשר גורמים גם לזרים גמורים לחוש שהכירו אותה מאז ומתמיד. בפנים מאוד גלויות, שיוצרות מיד אמון בין שני הצדדים, היא מתחברת לכולם – לסטודנטים שלה ב”אוהלו”, לקבוצות מטיילים וצועדים, לאנשי בתי הקפה, הטיילות והאירועים בקצרין. היא הגיעה לקצרין לאחר 35 שנים בקיבוץ גינוסר, בהן הייתה כל השנים פעילה, לימדה וניהלה בית ספר, ריכזה תרבות, הוציאה עלון פנימי שנים רבות, הייתה אקונומית, עבדה עם נוער שוליים וגם הספיקה ללמוד.
כל אלה, עד למשבר שהגיע לעוצמות של 10 בסולם הצונמי הנשי. בגיל 54 היא עזבה את הקיבוץ עם שניים מילדיה, אנשים הרימו גבות בחוסר אמון: עכשיו? הכול מחדש? ללא שום גב כלכלי? הרי הרכבת האחרונה כבר יצאה מזמן. אבל היא התחילה הכול מחדש ויצאה הכי גדולה שאפשר.
אפשר מתכון?
ריקי: “כי אני כל הזמן ממציאה את עצמי מחדש. הדבר הטוב שיצא מהקשיים הוא שלמדתי להכיר את עצמי, למדתי להתחבר לעצמי ולמדתי מה אני כן אוהבת אצלי ומה לא. משם יכולתי רק לצמוח.
“1997-9 היו לי שלוש שנים רצופות של קשיים, בהן לא היה לי זמן לבירור פנימי. הוא הגיע רק אחרי שהרשיתי לעצמי להתרסק, הרי אנשים לא נותנים לעצמם להתרסק, כי זה נורא מפחיד, בטח לא אדם חזק כמוני. כל השנים חייתי בתחושה שאני חזקה, אני יכולההה…
“בשלב שכבר ידעתי שאין עוד מה להפסיד, שם הרווחתי. כי הרשיתי לעצמי להיות במקום של הכאב, של הכעס, האבדן, של לא-טוב-לי, רע לי.
“לקח זמן עד שהבנתי שאני שם ומשם אני יכולה רק לצמוח. עברתי תהליך ארוך של הבנה, שהדבר הזה הביא אותי רק למשהו יותר טוב. הלכתי לסדנאות, למדתי קבלה, קראתי ספרים מאוד מכוננים, את רוב העבודה העצמית עשיתי דרך ספר המופת ‘רצות עם זאבים'”.
עד שהבנתי שמישהו שומר עליי
מה צריך כדי לצאת מורווחת מהתרסקות?
ריקי: “אומץ – לומר לעצמך איפה את טובה ואיפה פחות; לעמוד מול עצמך במראה ולהגיד ‘וואלה, את זה אני אוהבת ואת זה אני לא סובלת אצלי’, תהליך שנמשך שנים.
“כשהחלטתי שאני יוצאת שונה, זה היה כמו פרח שבקע מתוך האדמה. לא ידעתי: כיצד טמנתי פקעת באדמה ופתאום – משהו מאוד יפה ופתאום טוב לי! זה היה מלווה בהרבה בכי, כעס, צער, כאב רב, רחמים עצמיים… בסגנון של מה אני עושה? מה עכשיו? ברגע שהשאלות נעלמו, הדרך הייתה סלולה, אבל קשה. זחלתי על הברכיים ואספתי את שברי חיי כדי לבנות את ‘הכד’ שרציתי, חתיכה אחרי חתיכה. כמו הארכיאולוגים, לשים דבק ולראות כיצד הכד הולך ונשלם. אבל גם אם אחפה אותו בצבע, החיבורים בין החלקים יוותרו כצלקות. הן שם.
“בוודאות: יצאתי אדם יותר טוב. פחות כועסת, פחות ביקורתית, למדתי להכיל אנשים, לקחת לעצמי זמן, לקבל לאחר שנתתי בלי סוף והאנרגיה אזלה ולא מולאה שוב.
“הרווחתי מהמשבר. המעבר לקצרין מגינוסר היה אחת התוצאות. התחברתי מהר לאנשים, מאוד אהבתי את מה שראיתי כאן. היחסים בין האנשים – פתאום הכרתי לא רק את ההורים והמורים בתיכון בו התחלתי לעבוד, אלא אנשים מקשת רחבה, אין לי מושג למה, אבל זה קרה”.
בואי שוב למתכון של בניית חייך מחדש, איך עושים זאת?
“צריך לרצות בכך ולהכיר בזה שאת בתחתית של התחתית.
“באחת הסדנאות שאל אותי מישהו: למה את נאחזת כל כך? שחררי ותרגישי שיש ידיים שמחזיקות אותך. החלטתי לשחרר וזה מפחיד רצח: אולי יש למטה קוצים, מסמרים, אבל הייתה בי אמונה חזקה שיותר גרוע לא יהיה. ופתאום קרה דבר נוסף: הבנתי שאני לא לבד, מישהו שומר עליי כל הזמן, יש עליי השגחה, זה נתן לי המון כוח.
“ברגע שהכרתי בזה – נפל לי האסימון. היה לי יותר קל להתמסר לתהליך, הבנתי שאני בכיוון הנכון. אבל זה לקח המון זמן; בלילות לא ישנתי, לא אכלתי ולא כלום. פשוט משבר משבר משבר משבר… ברגע שהבנתי שרק אני יכולה להוציא את עצמי ממנו ולא מישהו אחר, התמלאתי פתאום אוויר. הייתי אותו אגרטל, שאני בונה ובונה ויודעת שיצא מדהים. ויצא”.
גמרתי לרָצות את העולם
עשית גם שורה של החלטות קונקרטיות?
ריקי: “דבר ראשון הייתה החלטה שגמרתי לרָצות את העולם. לא רוצה יותר לרָצות! אני עכשיו בשבילי. אני אעשה כשארצה, לא אעשה כשלא ארצה. כל חיי ריציתי: את האב, הבעל, הקיבוץ… יותר אני לא צריכה לעשות – אלא אם אני רוצה. אלה שני המושגים שרשמתי על פתקים ששמתי לעצמי כדי לא ללכת לאיבוד. זו חוויה מדהימה לעשות מה שרוצים באמת. אני רוצה – אעשה, לא? אוכל להגיד – לא מתאים לי. בלי לרגיש לא נוח עם זה.
“בקשר להחלטות קונקרטיות, ראי, אני מורה כבר 45 שנה. במשך כל השנים, היה לי ברור שברגע שלא ארגיש טוב בהוראה, לא אהיה שם. הגעתי לשלב הזה, הרגשתי שאני סובלת והייתי מספיק אמיצה להודיע שבשנה הבאה לא אחזור להוראה. לא אישרו לי לצאת והתבאסתי. היה דרוש המון אומץ לעזוב את הקיבוץ בגילי, אני לבדי ועשר אצבעותיי, זה לא גיל שעוזבים לבד. החלטתי לעשות את הצעד ואחריו החלטתי לעזוב את העבודה בלי שיהיה לי משהו אחר ביד, ללא משכורת, אבל ידעתי שזה יסתדר.
“החלטתי להגשים חלום ופתחתי את המשרד לשידוכין ‘טנגו לשניים’. במבט לאחור, זו הייתה הגדולה בטעויותיי, אבל גם הדבר הכי מדהים שעשיתי בחיי. אמנם היה לי חלום, אבל גם הבנתי שאני לא טובה בעסקים וסגרתי. גם בשביל זה צריך אומץ.
“ואז אלוהים שוב שלח לי איזו ברכה ונכנסתי ל’אוהלו’, הודות ליוכי מאור, בזמנו המנהלת האדמיניסטרטיבית של המכללה, אשר תוך שלושה חודשים הפכה אותי למנהלת המכינות. במקביל, התחלתי ללמד באקדמיה גם לשון, אוריינות ואזרחות ואני כל כך נהנית. זאת המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל אי פעם בחיים. נהנית מכל שנייה. מעבר למשכורת, הערך המוסף שיש לי ב’אוהלו’ הוא הקשרים עם הסטודנטים ועם הצוות. הסטודנטים שיודעים להעריך, להגיד, לפרגן, זה כיף, מתנה”.
ופתחת מסלולים חדשים גם מחוץ לעבודה?
“במקביל, אני לומדת כתיבה יצירתית בחיספין. התחלתי לכתוב ספר עליי, היה לי מחסום ואז גיליתי את סדנת הכתיבה, בהדרכת רוחמה מטלון. זו הנאה צרופה. פתאום אני שופעת כתיבה, פתאום זה כותב את עצמי, על כל מיני נושאים שאין ביניהם שום קשר. חשבתי: מה קורה פה? כמו מין פקק שכנראה היה צריך להיפתח! במקביל, אני לומדת רדיו במתנ”ס קצרין, בהדרכת בני בר-יהודה, מעמק הירדן. אני כותבת ראיונות, מגזין בנושאים שונים, איזה כיף… זה אחד הדברים שהכי משמחים אותי, שפתאום יש כמו לבה שנשפכת בכתיבה, במגוון נושאים רחב שבהם אני נוגעת. בספר עדיין לא נגעתי, אבל זה בסדר, אגיע אליו. אני בטוחה.
“באותו זמן, אני עושה התנדבות ולא רוצה לפרט עליה, היא מיוחדת מאוד. לעתים קרובות, אני סתם מקשיבה לאנשים שצריכים אוזן קשבת ושמחה שהם בוחרים בי. עצם ההקשבה הוא כבר עזרה. למדתי אימון אישי לפני זמן רב, אני גם עוסקת קצת בדבר הזה. יש לי חיים מלאים לגמרי. באמת התברכתי”.
וכשמסתער לפתחך משבר חדש?
“החכמה היא לדעת לומר לעצמך עכשיו לא טוב לי. בתקופה כזאת, אני אומרת לחברה: עכשיו בא לי להיות נורא מסכנה ובאותו רגע זה כבר מתפוצץ, כמו סיכה שנועצים בבלון. אני אומרת לעצמי: כרגע לא כיף לי ולא נעים לי ומוצאת מה לעשות. אני אוהבת לפתור תשבצים, לטייל המון, לצעוד עם ‘בנות עמק הירדן'”.
בואי נדבר על זוגיות. מתוקף התרבות והחינוך, נשים מרגישות שללא זוגיות הן חסרות, חצי אדם, דעתך?
“אני לא מסכימה, לא בזכות בן זוג אהיה מאושרת, או שלמה יותר. האושר שלי תלוי במישהו? חס וחלילה. ראי, נשים בגילנו הן מאוד עצמאיות. יש לי חיים שלמים, אני לא חצי אדם, אלא אדם שלם עם מאוויים, עם חלומות, עם עסקים, עניינים, תחביבים, עבודה. אני רוצה לצדי גם אדם שלם, שיכול לחיות מצוין גם בלעדיי. עלינו לחבור יחד, לא הוא חצי ואני חצי, כי מעולם לא הייתי חצי. עם הזמן, אני מרגישה שאני פחות חצי, לגמרי יותר שלמה. כשאני בבית, אני אומרת – איזה כיף, יש לי אותי! אין לי בעיה לשבת עם עצמי, לא משתעממת, אוהבת טלוויזיה, סרטים, סדרות משוגעות, קומדיות, מתה מצחוק.
“זאת אני, אדם של אנשים, שמתחבר אליהם נורא מהר, מאוד אוהבת לעשות דברים לקהילה, מאוד אוהבת ליצור. אם צריך עזרה – אני שם. אני לא חיה מההכרה של האנשים. יש לי אותה. ממני”.
דניאלה שאול
