אחרי שנים בגוש דן, אריה קרישק, הסופר, העיתונאי והמחזאי, עבר לגור בקצרין. “בקצרין, יש את כל השירותים והרבה נוף וזה מספק. קצרין היא בחירה ולא פשרה”
אריה קרישק הוא תושב חדש בקצרין. הוא בחר לעזוב את גוש דן ולעבור לגור בקצרין. מבחינתו, המעבר נעשה מתוך בחירה ולא מתוך פשרה. הוא פגש כאן אנשים טובים וישירים ונהנה מכל רגע.
אריה נולד בחולון, ביום כיפור תשי”ג, 29 בספטמבר 1952. גדל והתחנך בחולון ובתל אביב. הוא אב לשתי בנות (36 ו-26), שגרות באזור המרכז. הוא בוגר המחזור הראשון במגמת התאטרון של סמינר הקיבוצים.
עוד טרם גיוסו, פרסם כמה ספורים קצרים, הופיע בכמה סרטים וכתב-ביים והפיק סדרה מיוחדת (בווידאו) לפקולטה לקרימינולוגיה של אוניברסיטת תל אביב. הוא היה בעל טורים ברוב העיתונים ושימש גם כעורך האחראי של הוצאת “כתר”. כתב לרדיו ולטלוויזיה ושימש יועץ מיוחד להוצאות לאור.
ב-1976 כתב והפיק את “קשר הדבש”, מותחן פוליטי שחזה את עליית מחתרות הימין הקיצוניות. הסרט נפל עקב צנזורה צבאית. לצורך המותחן, התגייסו מיטב השחקנים לעבוד בהתנדבות, שחקנים כגון מוני מושונוב, חנה לסלאו, גדליה בסר, יצחק חזקיה, הלל נאמן ועוד. הסרט מוקרן לעתים בסינמטקים בארץ.
לצד יצירתו הספרותית, חקר קרישק וכתב תולדות ערים ופרסם מספר ביוגרפיות. ספרו “בקו ישר”, עם מרדכי ציפורי, נחשב לאחד הספרים החשובים על מלחמת הלבנון הראשונה. בראשית 1992, הקים, עם הבמאי והמלחין אלכס כגן, את האופרה הקאמרית הישראלית קצרת-הימים. העלו הפקה שנקראה “ורד לבן”, סיפור על התקוממות האזרחים הגרמנים היחידה כמעט נגד היטלר. היה קשה להציג גרמנים טובים, זה לא נושא שאהבו להבליט. אריה: “כן, היו גם גרמנים טובים ואת זה אני אומר גם כבן למשפחה שרובה נספתה בשואה”.
ההשראה תבוא, או לא
מהן היצירות האהובות עליך ומדוע?
“כתבתי לא מעט ספרים. אני יכול להגיד שיש אחד שאני מתבייש בו, אני ממש לא סובל את הספר הזה אך לא אציין את שמו.
“יש ספר אחר שאני מאוד אוהב שנקרא ‘אין נפגעים לכוחותינו’. הספר יצא לאור בשנות השמונים. זהו סיפור שמבוסס על פרשייה אונס אמתית של נערה נוצרייה-מרונית מלבנון. האונס וההתבהמות הפכו לסוג של משל ורומן קצר. הספר זכה לשבחים ומהדורה נוספת. פנו אליי במאים שהביעו התעניינות להפוך את הספר לסרט, אך הסיכוי למימוש לא היה גדול, שכן הצבא לא הסכים לשתף פעולה. בגרסה הקודמת של הספר, הוא נקרא “צואה לבנונית”. אפשר לומר שזה ספר שאני הכי עומד מאחוריו.
“בנוסף, אני מאוד מחבב עוד רומן שנקרא ‘הקיץ בו חזרנו’. זהו סיפור אהבה, או יותר נכון סיפור ‘אין אהבה’. בספר ישנם 18 סיפורים קצרים שפורסמו במקורות שונים, כמו בעיתון ‘ידיעות אחרונות’, ‘את’ ועוד.
“יצירה נוספת ונחשבת מבחינתי היא המחזה שלי, ‘נפילה בשידור חי’, משנת 2014-5, שהוצג כ-70 פעם, גם בפריז ובניו יורק. כמובן שמגיע הרבה קרדיט לאלכס אנסקי ואלכס כגן, השותפים שלי. הסיפור הוא למעשה מונולוג של שדרן ותיק, שמקבל הודעת פיטורין. ביום השידורים האחרון שלו, הוא משתגע ושופך את שעל לבו. הכוכב של המחזה היה אלכס אנסקי, שהיה גם שדרן ולכן הייתה נטייה לחשוב שמדובר בסיפור אוטוביוגרפי, אך אין זה המצב”.
מהי ההשראה שלך?
“השראה זו מילה מאוד רחבה וכוללת. השראה היא בעצם כל מה שאני פוגש וקרה לי בחיים ויוצרים שהשפיעו עליי, במודע ושלא מודע.
“יש לי מילה-קונטרה למילה ‘השראה’. אוהב את המשפט של פול ולרי, הצרפתי: ‘אני אגיד מה זה השראה – התאמה של קווי העכוז לכיסא’. צריך לשבת ולכתוב וזה יבוא, או שלא יבוא.
“אנחנו מושפעים מהכול. אני אוהב את סגנון הפילם-נואר שהתחיל מהספרות האמריקנית בשנות השלושים. זהו ז’אנר אהוב על יוצרים רבים. אנשים שמשתמשים בעולם האפל של הרחוב, בעולם הגנגסטרי והפשיעה, על מנת להגיד משהו על חיינו. אני מאוד נהנה לקרוא את הסגנון. זה נראה לי אותנטי ועוצמתי יותר מרומן פיוטי”.
אדם, לא פיגורה
מתי עברת לקצרין ולמה?
“תמיד אהבתי את הגולן. טיילתי בו הרבה וחבריי אביגדור קהלני ואחרים לחמו פה.
שנים רציתי לצאת מגוש דן. הצפיפות, האקולוגיה וגם האנשים קצת נוירוטיים ומתנשאים, במה שאפשר לכנות בהמשלה ‘האדם התל אביבי’. את יפו, לעומת זאת, אהבתי ורוב שנותיי היו בגוש דן.
“בשנות השמונים, קניתי בית בגן יבנה, אך גם שם הייתה השתנות מהירה, כמעט עיר ולא מה שחיפשתי. כך שלאחרונה, מכרתי את ביתי בגן יבנה וקניתי את ביתי בקצרין.
“לפני שעברתי לקצרין, גרתי שלוש שנים בנופית, ליד קריית טבעון. נופית הייתה חסרת זהות לטעמי. קצת סתמית ולא רציתי לקנות שם בית גדול, כשאני גר לבד.
“לאחר סיור באזור כנרת, היכן שיש לרוב קיבוצים ועדות קבלה, חשבתי על המעבר לגולן. מאחר שהכרתי בעבר את דימי אפרצב, פניתי אליו והוא הפנה אותי למתווכת וכבר בסיור הראשון – בינגו. בית מקסים לטעמי.
“הנוסחה שלי היא הרבה טבע ופחות אנשים. לגביי, קצרין היא מעט אנשים בניגוד למרכז הגדוש. בחרתי בקצרין, כי לא רציתי מושב, או קיבוץ. אני אנטי-קולקטיביסט. בקצרין, יש את כל השירותים והרבה נוף וזה מספק.
“נופית הייתה קרובה לחיפה וטבעון, אך עדיין היה מצריך נסיעה. פה בקצרין יש לי הכול נגיש.
“קצרין היא בחירה ולא פשרה”.
האם קצרין והגולן עומדים בציפיות?
“הרבה מעבר לזה. באתי ללא חשש, כי כבר גרתי בעמק. בכל זאת, עליתי יותר צפונה, למקום לא מוכר. אני מעל שנה פה ובאתי כדי להישאר. אני מאוד מרוצה ומופתע לטובה. חבריי מהמרכז אומרים שנסעתי לקצה העולם. תושבי הבועה ממעטים לצאת ממקום הנוחות שלהם וזה מצחיק אותי.
“חייב לציין שלרגע לא חשבתי לגור בחו”ל. שום פיתוי לא היה עובד עליי.
“מבחינה חברתית, אני אינדיבידואליסט. בשנה שאני פה, רכשתי ידידים, אבל לא חברים. אין לי את הצורך, כמו לזוג צעיר ומשפחה. טוב לי כך וזו האמת הפשוטה. האיש הגולני פתוח, סימפטי וישיר וזה מוצא חן בעיניי. הישירות והנגישות נעימים. אין פוזה ואין מעמדות.
“מעמד זה דבר חסר חשיבות. מגיעים לפה כאדם ולא כפיגורה. המעמד אף פעם לא היה חשוב לי. מעבר לזה, יש כאן נופים ייחודיים ומרגשים”.
אוהב להיות בבית
איך אתה מבלה ביום-יום?
קרישק: “אני מבלה בעיקר בביתי. אני קורא וכותב. יש לי מספר פרויקטים. בערבים, אני יוצא לבקר חברים וחברות מאזור כנרת. כחובב קולנוע, אני הולך לקולנוע בראש פנה, לסינמטק. יש שם סרטים טובים, בניגוד להיכל התרבות בקצרין, עם סרטי הבידור. אין לי כלום נגד סרטי בידור, אם הם עשויים טוב.
“לא התרשמתי שיש חיי לילה תוססים בקצרין, אבל לא בשביל זה באתי. זו לא נטייה שלי ולא זקוק לזה”.
האם הבית שלך בקצרין משקף אותך?
“כל פריט בבית שלי נבחר עם מחשבה. יש לי פריט של פסל גיישה מבית הוריי, שאני מאוד אוהב.
“יש לי בבית פינה של פריטים אפריקניים שהבאתי מאפריקה. כילד, אהבתי את אזור אפריקה ופתאום להיות באזור הסוואנה הפראי, היה נפלא והבאתי משם פריטים שאהבתי. הייתי שמח לחזור לשם. המקום הוא ענק, חולה ואפל. אמנם יש מקומות יפים, אך הרוב אפל ונואש. באפל, מצאתי נקודות ואף אלומות של אור.
“יש לי ציור של אייל שמסמל כוח. את הציור קיבלתי דרך פרויקט מימון גיוס כספים להצלת איילת משולם. תרמתי בלי קשר ולשמחתי, שלחו לי את התמונה הזו.
“על הרצפה, יש לי פסל של כלב מעץ, אותו ראיתי באינטרנט, כחלקת ממכירת עיזבון בקיבוץ מסדה. אהבתי את הפסל ונסעתי לקנות אותו.
“יש לי גם רדיו משנות השלושים של המאה הקודמת, בן כ-100 שנה. אני אוהב חפצים ישנים, יש לי כבוד לפחות נוצץ ויותר עם אופי.
“אני זוכר את אבי ודודי, מחוברים לרדיו, ביום הכניסה לירושלים ולכותל. זיכרון של שני מבוגרים פליטי שואה בוכים, ביוני 1967. כנראה שהזיכרון מרגש אותי היום יותר ממה שהתרגשתי, כשצפיתי בהם כילד”.
המשימה – לחיות טוב
מהן התכניות שלך להמשך מבחינה מקצועיות ואישית?
קרישק: “את יתרת חיי, אני רוצה להקדיש לעצמי. לא מחפש משרות או פרויקטים גדולים. באתי לקצרין למנוחה ולנחלה. קצרין והגולן כולו – יפהפיים ומרגשים.
“מבחינה מקצועית, אני עסוק יותר בתאטרון. יש לי גם קשרים עם קולנוענים כמו אבי נשר וזהו בעצם. לא צריך הרבה תכניות.
“בנוסף, יש לי דברים שאני חוקר בשביל עצמי, כמו למשל נושא החבורות הספרותיות כמו קבוצת ‘בלומסברי’, שמה של קבוצת ‘ידידים ואוהבים’, כפי שכינו עצמם. קבוצה של סופרים, אמנים, פילוסופים ואינטלקטואלים בריטיים, שפעלה משנת 1907 עד לראשית שנות השלושים של המאה העשרים. השפעתה והשפעת חבריה ניכרת עד היום בתחומי האמנות, הספרות, הכלכלה, חיי החברה והפוליטיקה, באנגליה ובאירופה.
“גם אצלנו, בארץ, קבוצות כמו ‘אופקים חדשים’, קבוצה של אמנים שפעלה בישראל בשנים 1948-1963 וביקשה לעודד את השפעת האמנות הבין-לאומית על האמנות החזותית בישראל. תרומתה העיקרית הייתה בגיבוש סגנון ציור ופיסול לירי, בעל סממנים של הפשטה.
“נושא אחר שמעניין אותי זה המק’ארתיזם באמריקה, כלומר, ההתערבות והרדיפה של השלטון אחרי קולות ליברליים. באמריקה זה נקרא ‘ההסרה מהוליווד’. הפאניקה בכל מוסדות השלטון שכונתה גם ה’סכנה האדומה’ ורדיפת ליברלים. הקבוצה שבלטה הייתה מעולם הסרטים ונקראה – ‘ה ע ש ר ה (10) מהוליווד’.
“אלו נשאים שמעניינים אותי ואני אוהב לחקור אותם. אני מזמין ספרים וקורא. אם ייצא מזה ספר טוב, אם לא, זו העמקת הידע. הרווח קיים, בכל מקרה.
“התכניות שלי הן פשוט לחיות טוב וזו משימה גדולה מאוד”.
