הבנתי שכל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו. זכיתי להיות המבוגר הזה בכל כך הרבה מקרים. מפקדת לשכת הגיוס בטבריה מדברת
השבוע, בדיוק לפני ארבע שנים, קיבלתי בהתרגשות גדולה את הפיקוד על לשכת הגיוס, בטבריה. היה זה חלום שהתגשם לעמוד בראש יחידה שאחראית באופן ישיר על המיון והגיוס, המזין את שורותיו של צה”ל. לעמוד בראש ארגון שיש בו השפעה גדולה כל כך על תפקידו של צה”ל בחברה הישראלית, על בני הנוער ונכונותם להתגייס ולתרום, ועל תדמיתו של צה”ל בציבור.
היה זה עבורי מעמד מיוחד וקיבלתי את התפקיד ביראת קודש. ארבע השנים הללו הרגישו לי כמו נסיעה ברכבת הרים – עליות חדות, ירידות לא צפויות ומהירות מסחררת. למדתי שמשימת הגיוס לצה”ל איננה נגמרת לעולם, התייצבנו כולנו למשימות ואתגרים, גאים להוביל פיילוט עם חדשים.
כמי שגדלה בבית קטן וצנוע במטולה, הצבא היה חלק מנוף ילדותנו – נפילות טילים והתראות על חדירות היו חלק מהשגרה, זו המציאות שזכורה לי. עבורנו, לא הייתה שאלה אם להתגייס. חיכינו לרגע הזה, מתוך מה שינקנו מהבית ומהסביבה בה גדלנו. היום, לא פעם, בני נוער חווים מציאות שונה, שואלים שאלות רבות על הזהות האישית ועל השייכות למדינת ישראל.
התגייסתי לצה”ל לפני 24 שנים, כמש”קית ת”ש. המסלול הצבאי שלי היה מגוון, מרתק ומספק ולא הייתי משנה בו דבר.
התפקיד כמפקדת הלשכה חשף בפניי עולם אחר. פגשתי אוכלוסיות רבות ושונות, תרבויות אחרות מהמוכרות לי, סיפורי חיים קשים ומרגשים, הבנתי שאין מושג כזה משפחה נורמטיבית.
יותר מזה, הבנתי שכל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו. בעשרות מקרים זכיתי להיות המבוגר המאמין, שנותן הזדמנות כה חשובה לפרק שהוא מקפצה אמתית לחיים. זכיתי להציל נפשות ועולמות שלמים של בני נוער, שיצאו מחושך מוחלט לאור גדול.
ראיתי את הברק בעיניים בימי הגיוס, התרגשתי עם ההורים, הילדים, הסבתות – כל בוקר של גיוס מילא אותי בגאווה על הנוער שיש לנו, על העם המיוחד הזה, שאין שני לו בעולם.
לשכת הגיוס טבריה היא בית – משפחה אחת גדולה.
