אחת מהתוצאות החיוביות של משבר הקורונה יכולה להיות שובה של מדינת הרווחה. לפתע, כאשר אנו ניצבים במשבר, הכול נושאים עיניהם אל המדינה
אילו שינויים בתודעה הציבורית ובהתנהגות האנושית תחולל טלטלת הקורונה? האם היא בכלל תחולל שינויים, או שהכול יחזור לקדמותו? כמובן שכל הערכה עתידית כזאת היא בגדר ספקולציה. בכל זאת, אני מעז לשער, שהקורונה תביא לתחיית מדינת הרווחה, בכל העולם הדמוקרטי.
הכלכלן והפילוסוף הסקוטי אדם סמית (1723-1790), שיש הרואים בו אבי הכלכלה המודרנית, טבע את המושג “היד הנעלמה“. על פי תפיסה זו, כל אדם שואף להגדלת הרווח של עצמו, ובלי שהוא מתכוון לכך, הוא מביא גם לקידום רווחת הכלל. בשוק החופשי, שבו כל אחד משחקניו פועל למען הרווח שלו, גדל ההון הכללי והכול מרוויחים ממנו. איך הכול מרוויחים ממנו? יש “יד נעלמה” שמובילה את הפרט הדואג לרווחיו לקדם מטרה, שאינה חלק מכוונתו והיא רווחת הכלל. בלשונו של סמית, בספרו “עושר העמים“: “הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא, לעתים קרובות, מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה. מעולם לא חזיתי בטובה גדולה שיצאה מאלו שניסו להשפיע על הסחר לטובת הציבור“.
על פי תפיסה זו, אל למדינה להתערב בכלכלה, אלא לתת לשוק החופשי להתנהל מעצמו. ההתנהלות החופשית הזאת, בסופו של דבר, תקדם את הכלכלה וכולם ייהנו מכך. לעומת זאת, אם המדינה תתערב ותפריע להתנהלותו החופשית של השוק, היא תפגע בכלכלה ובכך תפגע בחברה כולה.
הגלובליזציה
התפיסה של מדינת הרווחה היא אחרת. על פי תפיסה זו, המדינה נושאת באחריות לרווחה לכול ולכן עליה להיות שחקן במשק ולהתערב על מנת להבטיח את הרווחה לאזרחיה. על המדינה להתערב באמצעות חלוקה מחדש של המשאבים בחברה – היא גובה מסים פרוגרסיביים. בגבייה זו, היא לוקחת יותר מן העשירים ומהחברות החזקות ומחלקת אותם מחדש באופן שיבטיח חינוך, בריאות, השכלה ורווחה לכול (בכוונה לא הזכרתי את הביטחון, כיוון שאין היום מחלוקת על כך שהביטחון הוא באחריות המדינה).
אין היום בעולם אף מדינה דמוקרטית שהיא לחלוטין לא מדינת רווחה, כלומר שאין בה מרכיבים של מדינת רווחה. הדבר נכון לארה“ב ולכל מדינה קפיטליסטית. ההבדל בין המדינות הוא במינון. לאחר המשבר הגדול של מלחמת העולם השנייה, הייתה עדנה למדינת הרווחה. היא הצילה, למעשה, את מדינות העולם וביססה אותן.
מאז שנות ה-80′, חלה רגרסיה במדיניות הרווחה, שהוחלפה במדיניות של צמצום דרסטי במעורבות המדינה, בהקטנה משמעותית של המגזר הציבורי, בטיפוח השוק החופשי. נושאי הדגל של השינוי הזה היו נשיא ארה“ב, רונלד רייגן וראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ‘ר.
השינוי הוביל, כצפוי, לשגשוג כלכלי ולעלייה ברמת החיים, אולם גם להעמקת הפערים הכלכליים, למתח חברתי, לעליית כוחם של הבנקים ולריכוז העושר בידי קומץ טייקונים. מגמה נוספת הייתה הגלובליזציה ועליית כוחם של תאגידים פרטיים בין–לאומיים
אכן, השינוי הוביל, כפי שהם ציפו, לשגשוג כלכלי ולעלייה ברמת החיים, אולם גם להעמקת הפערים הכלכליים, למתח חברתי, לעליית כוחם של הבנקים ולריכוז העושר בידי קומץ טייקונים. מגמה נוספת הייתה הגלובליזציה ועליית כוחם של תאגידים פרטיים בין–לאומיים.
משבר 2008
מדינת ישראל קמה כמדינת רווחה, על אף עוניה. המדינה לקחה אחריות על קידום החברה, החינוך והרווחה, לצד משימות לאומיות גדולות ובראשן העלייה הגדולה וההתיישבות הגדולה בשנות החמישים והשישים ופרויקטים לאומיים גדולים דוגמת המוביל הארצי.
עליית הליכוד לשלטון הביאה לשינוי מגמה, למרות שהגותו הכלכלית–חברתית של ז‘בוטינסקי הטיפה למדינת רווחה רדיקלית. אולם השינוי הגדול ואימוץ התפיסה הקיצונית של השתתת המדינה על השוק החופשי, נעשו דווקא כאשר ראש הממשלה היה איש מפלגת העבודה, שמעון פרס, ראש ממשלת האחדות, בתכנית הייצוב הכלכלי, ב-1985.
המשבר הכלכלי של 2008 ערער את האמונה הדתית–ממש בקפיטליזם. אני מעריך שמגמה זו תגבר ביתר שאת, בעולם ובישראל, בעקבות הקורונה והמשבר הכלכלי שהיא הביאה.
לפתע, כאשר אנו ניצבים במשבר, הכול נושאים עיניהם אל המדינה. לפתע, ברור לכול הצורך בשירותי בריאות ציבוריים חזקים, כאשר אנו רואים את הקריסה הבריאותית של מעצמת–העל החזקה בעולם. אם בקרב עסקים ועצמאים הבון–טון היה זלזול במדינה, בשירות הציבורי, בשכירים, הרי שבעת משבר, הם מבינים שללא רשת ביטחון של המדינה הם יתרסקו.
אני מאמין, שבכל העולם וגם בישראל, תביא הקורונה לתחיית מדינת הרווחה. תחיית התובנה שהמדינה נועדה להבטיח לאזרחיה מערכות מצוינות של חינוך, בריאות, רווחה, השכלה, מדע ותשתיות פיזיות וחברתיות, כי במשחק החופשי, אין יד נעלמה שתבטיח את אלה לכול. אין סתירה בין כלכלה חופשית לבין מדינת רווחה, אבל המינון בין האחריות החברתית לשוק החופשי חייב להשתנות והוא ישתנה.
ה“ניו–דיל“
בשנת 1929 ובשנות ה-30′ של המאה שעברה, חוותה ארה“ב את המשבר הכלכלי הקשה בתולדותיה, שיצר את “השפל הגדול” בארה“ב ובעקבות זאת, בעולם כולו. כדי להתמודד עם המשבר, הנהיג נשיא ארה“ב, פרנקלין דלאנו רוזוולט, את מדיניות ה“ניו–דיל“, משנת 1933 ולאורך שנות השלושים.
נשיא ארה“ב, פרנקלין דלאנו רוזוולט, הנהיג את מדיניות ה“ניו–דיל“, משנת 1933 ולאורך שנות השלושים. במסגרת זו, הוא שיקם הכלכלה האמריקנית והנהיגו מדיניות רווחה שהבטיחה רווחה יחסית לכול וצמצמה את הפערים הסוציו–אקונומיים בחברה
במסגרת זו, הוא חוקק חוקים והנהיג רפורמות ששיקמו את הכלכלה האמריקנית והנהיגו מדיניות רווחה שהבטיחה רווחה יחסית לכול וצמצמה את הפערים הסוציו–אקונומיים בחברה. במסגרת ה“ניו דיל“, המדינה הזרימה הון עתק לשיקום הכלכלה הקורסת ובכך חוללה מחדש צמיחה בכל תחומי המשק וסיפקה עבודה להמוני המובטלים בעבודות ציבוריות ובפרויקטים לאומיים שחוללו צמיחה. ה“ניו–דיל” כלל חקיקה שהבטיחה את זכויות העובדים, קידמה את האיגודים המקצועיים, הקימה את הביטוח הלאומי וצמצמה פערים. ה“ניו–דיל” הציל את ארה“ב, את כלכלתה ואת חברתה. מדיניות דומה שיקמה את אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה.
הוגה הדעות המזוהה עם התיאוריה של מדיניות זו הוא הפילוסוף והכלכלן הבריטי, פרופ‘ ג‘ון מיינרד קיינס (1883-1946). בספרו “התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף” (1935), שכתב בעקבות “השפל הגדול“, הוא הציג את עקרונות הכלכלה הקיינסיאנית, על פיה אי אפשר למנוע משברים, ובוודאי לא להיחלץ מהם, רק באמצעות מנגנון המחירים של היצע וביקוש, אלא יש הכרח בהתערבות מדינית פעילה בשוק. הכלכלה הקיינסיאנית אינה שוללת את השוק החופשי, אבל היא מאזנת ומווסתת אותו כדי למנוע משברים, כדי להיחלץ ממשברים, כדי להבטיח תעסוקה וכד‘. אגב, ראוי לציין שכבר אדם סמית דיבר במפורש על ארבעה “כשלי שוק” מובהקים – תחומים שבהם אין ולא תיתכן פעילות של כוחות השוק ו“היד הנעלמה“: ביטחון, ניווט ימי, משפט וחינוך. אותו עיקרון ניתן להשית על תחומי תשתית נוספים.
דרוש כעת ניו–דיל ישראלי
הקורונה, שכפי שאנו רואים היא משבר ממושך, שיימשך לפחות חודשים, עד שיימצא חיסון, יצרה בעולם ובארץ משבר כלכלי חריף. מכמעט אפס אבטלה, בתוך חודשים, הגענו למציאות של מיליון מובטלים, עסקים קורסים ושפל כלכלי. השוק החופשי כשלעצמו לא יוכל לחלץ את המשק, אלא רק מעורבות המדינה.
דרוש כעת ניו–דיל ישראלי – תכנית נדיבה לשיקום המשק והחברה הישראלית.
ועוד הערה חשובה: מדינת הרווחה ומדינת הלאום הלכו תמיד יחד. פוסט–לאומיות לעולם לא תתחבר עם מדינת הרווחה. הלאומיות ומדינת הרווחה הם שני ביטויים של ערך הסולידריות. הפוסט–לאומיות היא גם פוסט–סולידריות והיא גורם מפורר, גם אם היא עוטה על עצמה תחפושת סולידרית.
