המפגש של “חולקים“, שעסק במהפכה המשטרית, לא העביר מי מהמשתתפים בו מתמיכה להתנגדות, או להפך, אבל לפחות השיח התנהל בצורה מכבדת ורצינית, כיאה לרוח הגולן
במסגרת מפגשי “חולקים“, המשותפים ל“עיינות” במרכז הקהילתי גולן ולמתנ“ס קצרין, הוקדש המפגש בשבוע שעבר למהפכה המשטרית, או בשם החיבה שלה “הרפורמה המשפטית“.
בחלקו הראשון של המפגש, נערך דיאלוג בין עדי ארבל, מפורום “קהלת“, התומך במהפכה, לבין אורי הס, מ“התנועה לאיכות השלטון“, המתנגד לה, בהנחיית עו“ד אירה רובין, ממרום גולן.
יש לציין שהיה זה דיאלוג עמוק, מעניין, ענייני, לא מתלהם, עם כבוד הדדי רב בין הניצים. המובן–מאליו הזה אינו חזון נפרץ בתקופתנו ובמקומותינו, בלשון המעטה, ולכן כבר על כך ראויים השניים להערכה. יתר על כן, עצם העובדה שניתן לקיים דיאלוג כזה, ברוח כזו, נותן יסוד כלשהו לאופטימיות.
אך דווקא העובדה שהדיאלוג הזה היה מכבד כל כך ושונה כל כך מסגנון העימות הנוכחי, הבליטה את העובדה שהשניים היו כשני קווים מקבילים, שלעולם לא ייפגשו. אי אפשר היה לזהות תזוזה של זה לקראת זה, ולו במילימטר. כל אחד דבק בעמדתו. אם כך בדיון כזה, השונה כל כך מן הלהט הסוער והזעם הקדוש, המאפיין את המחלוקת היצרית כל כך הקורעת את החברה, קשה להיות אופטימי ביכולת לגבש הסכמה לאומית. אם לא נגבש הסכמה כזו, החברה הישראלית עלולה להידרדר לאסון.
מי היה מאמין
את עדי ארבל אני מכיר כבר 14 שנה. הכרנו במכון לאסטרטגיה ציונית, שהוא היה מראשיו ואני עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה, במסגרתו. עמדותינו אז היו קרובות למדי אלו לאלו, בתחומים רבים. חלקנו גם ביקורת משותפת על האקטיביזם השיפוטי ועל המישפוט של החברה הישראלית והבנה שיש צורך בשינוי ובהגדרה אחרת של מערכת היחסים בין הרשויות. דעותיי לא השתנו מאז והנה, היום, אנו ניצבים משני עברי המתרס, במחלוקת הקורעת את החברה הישראלית.
מי היה מעלה על דעתו, שהביקורת על מערכת המשפט תביא למהפכה שמשמעותה ביטול עצמאותה של מערכת המשפט והפיכת הרשות השופטת לזרוע של ראש הממשלה? מי היה מעלה על דעתו שהמענה לטיפול במיגרנה הזאת, יהיה עריפת הראש?
הדבר עורר בי מחשבות נוגות באשר להקצנה בימין הישראלי. כפי שבאותם ימים, איש לא יכול היה להעלות על דעתו שהימין הישראלי אי פעם יעניק לגיטימציה לכהניסטים, ולבטח לא שיראה בהם שותפים טבעיים וימנה את החוליגן הכהניסט לשר ל“ביטחון” לאומני – כך מי היה מעלה על דעתו, שהביקורת על מערכת המשפט תביא למהפכה שמשמעותה ביטול עצמאותה של מערכת המשפט והפיכת הרשות השופטת לזרוע של ראש הממשלה? מי היה מעלה על דעתו שהמענה לטיפול במיגרנה הזאת, יהיה עריפת הראש?
החלק השני הוקדש לשיח בקבוצות דיון. החלוקה לקבוצות הייתה ספונטנית. בקבוצה שבה ישבתי, נטלו חלק 16 אנשים. על אף הספונטניות, ואולי אף המקריות בחלוקת הקבוצות, בלטה לעיניי העובדה שבדיוק שמונה מן המשתתפים הם “דתיים” ושמונה – “חילונים” (אני לא שלם עם ההגדרות הדיכוטומיות הללו, ולכן המירכאות). לצערי, זו בדיוק החלוקה בדיון, בין התומכים, ברמה זו או אחרת, במהפכה, לבין הנוטים להתנגד לה. אגב, החלוקה הזאת אינה מייצגת. השתתפתי בהפגנות נגד המהפכה ומספר הדתיים שהשתתפו בהן היה גדול והוא הולך וגדל מהפגנה להפגנה. אך כך היה בקבוצה שלנו.
לא היה זה שיח מתייפייף ולא ניסיון הדדי לרצות. היה זה דיון נוקב וכואב, אף שהתנהל בצורה מכבדת ורצינית, כיאה לרוח הגולן. איני חושב שהמפגש העביר מי מהמשתתפים בו מתמיכה להתנגדות, או להפך. אבל אני משוכנע שכל מי שנטל בו חלק, לפחות בקבוצה שבה השתתפתי, למד להבין טוב יותר את עמדת בני הפלוגתא.
בסיס לאופטימיות זהירה
אני משוכנע שאיש מבין המשתתפים, לא יחשוב עוד, אם חשב כך קודם, שכל המחאה הזאת היא בסך הכל התנגדות “שמאלנית” לתוצאות הבחירות והמהפכה היא תירוץ של אליטה פריבילגית לשמור על מעמדה בלה–בלה–בלה; כל אותו הבל, כל אותה רעות רוח, כל אותה גישה מזלזלת המופנית כלפי מתנגדי המהפכה. אין לי ספק, שכל מי שהיה בקבוצה מבין שמדובר בהתנגדות אמתית, קשה וכואבת, מתוך ידע והבנה של משמעות המהפכה וחשש של ציונים פטריוטיים שמשהו רע וקשה מאיים על הבית המשותף שלנו. מצד שני, איש מבין המשתתפים לא יחשוב עוד, אם חשב כך קודם, שתומכי המהפכה רוצים למגר את הדמוקרטיה, להשליט כאן דיקטטורה, ושהם שיכורי כוח, אחוזי אמוק, שמנסים להשליט את רודנות הרוב על החברה הישראלית.
כל מי שהיה בדיון, אינו יכול שלא להכיר בכאב אמתי, אותנטי, של ציבור רחב החש נפגע מהמערכת המשפטית, שפסיקות שונות שלה איימו על השקפת עולמו ויצרו תחושה שרצונם להשפיע על פי ערכיהם, באמצעות הקלפי, נבלם בשל התערבות משפטית
כל מי שהיה בדיון, אינו יכול שלא להכיר בכאב אמתי, אותנטי, של ציבור רחב החש נפגע מהמערכת המשפטית, שפסיקות שונות שלה איימו על השקפת עולמו ויצרו תחושה שרצונם להשפיע על פי ערכיהם, באמצעות הקלפי, נבלם בשל התערבות משפטית. גם בלי להסכים עם כאבי הצד האחר, גם הבנתם וההכרה באותנטיות שלהם חשובה. תנאי ליכולת להגיע להסכמות הוא אמון הדדי והכרה בשאיפת הטוב של בעל הדעה האחרת. בקבוצת הדיון שלנו, זה היה.
(אני חייב להודות על האמת, שההכרה שלי בשאיפת הטוב של בני הפלוגתא שלי אינה כוללת מספר פוליטיקאים בכירים מושחתים, שמנסים לדחוף את המהפכה מאינטרסים אישיים, המנוגדים לטובת הציבור).
במהלך הדיון, ביקשה מנחת הקבוצה, בינה פבזנר, שכל אחד מאתנו יצביע על דבר אחד שהוא מוכן לוותר עליו, כדי להגיע להסכמה. לא היה אחד מן המשתתפים שלא הצביע על ויתור אפשרי. תחושתי הייתה שאילו קבוצת הדיון הייתה קבוצת משימה, שמטרתה הייתה לגבש הסכמה על רפורמה קונסטרוקטיבית מוסכמת, היא הייתה משיגה את המטרה. אף שהקבוצה הורכבה מאזרחים מן השורה, שאינם נמנים עם מקבלי ההחלטות, התחושה הזאת משמחת אותי ונותנת לי להאמין שהדבר אפשרי.
