ב-69′, יצא לאור הספר “בין צעירים”, שמוזכר בביוגרפיה של קלדרון על מאיר אריאל – “ארול אחד”. שיחות של צעירים בקיבוצים שונים. בשיחה במשמרות, קיבוצו של אריאל, דנו גם בסוגיית הקמת קיבוץ חדש בגולן
ב-1969, יצא לאור הספר “בין צעירים”. היה זה ספר שתיעד שיחות של צעירים, שהתקיימו בקיבוצים, בחודשים שקדמו לצאתו. מתכונת הספר דומה לזו של “שיח לוחמים”, שנערך בידי אותה קבוצת צעירים בתנועה הקיבוצית, המוכרת כ”חוג שדמות”, בשל כתב העת “שדמות” שהוציאה; מתיישבת קבוצת צעירים, 3-4 אנשים בסך הכול, חברים באותו קיבוץ ומשוחחים. משוחחים על המשמעות של הקיבוץ, של הציונות, של היהדות; משוחחים על זהותם כבני קיבוץ צעירים. ערכו את הקובץ שלושה חברים, כל אחד מתנועה קיבוצית אחרת: מוקי צור, מעין גב, יריב בן אהרון, מגבעת חיים מאוחד ואבישי גרוסמן, מעין שמר.
בספרו “ארול אחד”, הביוגרפיה של מאיר אריאל, מספר נסים קלדרון על שיחה בקיבוץ משמרות, שמאיר אריאל נטל בה חלק. הנושא על סדר היום היה: מהי המשימה החשובה ביותר לבני הדור השני – להקים קיבוץ חדש בגולן, או להישאר במשמרות, כדי להבטיח את המשכיותו של המפעל הקיבוצי שהקים דור ההורים?
הציטוטים שהביא קלדרון בספר גירו את סקרנותי לגשת אל המעיין עצמו, לספר “בין צעירים” ולקרוא את הדברים באופן בלתי אמצעי. מצאתי בו אוצר בלום של חומר מרתק.
את הפגישה במשמרות הנחה דוד עתיד, גיסו של מאיר אריאל, שגם לחם לצדו בקרבות לשחרור ירושלים ונפצע בקרב. גם דוד עתיד הוא אמן. שירו המפורסם ביותר הוא “הייתי נער”. הוא היה מן המנהיגים הצעירים של משמרות, בן הקיבוץ הראשון שכיהן כבר ב-1963 כמזכיר הקיבוץ ומי שכבר בשנות השבעים, ניסה להכניס לקיבוץ שינויים מן הסוג שהקיבוצים אימצו בשלהי שנות ה-80′. כן השתתפו בשיחה מאיר אריאל, עוזי חגי – אחיה של מירהל’ה חגי, חברת נעוריו של מאיר אריאל וחברו ללהקת “משמרון” ואשתו איווה חגי. חבורה של צעירים מרכזיים ובולטים בקיבוץ, שאף קשורים מאוד זה לזה בקשר חברי, משפחתי ורומנטי.
השיחה נפתחה היישר ברעיון של התיישבות בגולן. מניסוחה, מתברר שאין זה סתם רעיון תיאורטי כדי לעורר דיון, אלא סוגיה שהחבר’ה השתעשעו בה, שהייתה על סדר יומם. כך פתח אותה דוד עתיד: “בזמן האחרון, אנחנו לא פעם נפגשים ברעיון לקום ולהתיישב בגולן. אך אין זה יוצא מגדר של שיחה”.
מאיר: “אל תהיה כל כך בטוח שזה רק בגדר שיחות”.
דוד: “במחשבה משתעשעים כמו באיזה חלום, בו לא מתערבות המגבלות הטכניות הארגוניות ולא ההתחייבויות שרובצות עליך, גם לא הפחד שאם אתה זז, אתה ממוטט בניין שלם והחשש הלא-מבוטל מה יהיה עם ההורים.
“בשלבים הראשונים של ההתלהבות, של המתח, אתה משקיע את הנשמה שלך בגולן. כשיש לך את הסדן הזה, אתה לא לבד, אבל אחר כך, מה קורה במשך הזמן? כל ההליך הזה של צמיחת המשפחות, של הבנים שגדלים ושוב מתעוררת בעיית ההמשך.
“כשמדובר על סיסמאות ועל כל מיני מבצעים ומפעלים שנעשים, אז זה עושה רושם. אבל כשאני מנסה להרהר אחרי העניינים, אני די פסימי. ההרגשה היא שמה שדוחף זה לא כל כך ההזדהות המלאה עם הרעיון, אלא שבאמצעותו משיגים פורקן לכל מיני בעיות ומניעים אישיים”.
המסר של דוד, הוא שעזיבת הקיבוץ כדי להקים קיבוץ חדש, אינה אחראית. אם אין המשכיות לקיבוצים, מה הטעם להקים קיבוצים חדשים? זה לא רציני. הדבר מעיד, לדעתו, על יצר הרפתקנות יותר מאשר על דבקות ברעיון. איזה רעיון?
קלדרון העיר על כך: “שאלת הגולן, כשטח כבוש, כלל לא עלתה כאן, כשם שלא עלתה ב’ירושלים של ברזל’ “. השאלה מעידה על השקפתו של קלדרון. כיוון שהוא רואה בגולן שטח “כבוש”, הוא תמה איך השאלה הזו אינה מציקה למתדיינים. אך גם אני, מנקודת המבט ההפוכה שלי, יכול להעיר, שהסוגיה של התיישבות בגולן, בשל החשיבות של עיצוב גבולותיה של ישראל והבטחת הגולן כחלק ממדינת ישראל, לא הוזכרה בשיחה אפילו במילה.
באזכור השלישי, המילה גולן אינו מופיעה. בפרק העוסק בשנתיים בהן היה מאיר אריאל שליח עלייה מטעם התנועה בדטרויט, מצוטט חניכו, מרק לינטון: “אם כבר שלושים שנה אני חי בקיבוץ בישראל, זה 99 אחוז בגלל מאיר אריאל ואחוז אחד בגלל כל השאר”. קלדרון לא הזכיר שלינטון הוא חבר קיבוץ כפר חרוב, בגולן
אני רואה בכך ביטוי לקונצנזוס הרחב, שבו לא הייתה מחלוקת על עצם ההתיישבות בגולן. לכן, הדיון של צעירי משמרות היה בעצם אם להקים קיבוץ חדש, כאשר ברור שקיבוץ חדש הוא במקום שבו צריך כעת להקים קיבוצים וזה בגולן. יש לציין שקבוצת משמרות השתייכה לתנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. לתנועה זו לא היה הלהט של טבנקין, של ארץ ישראל השלמה, של התיישבות לצורך הרחבת גבולות הארץ וקביעת עובדות, כמו בתנועת הקיבוץ המאוחד. מסתבר שגם בתנועה זו, שהקימה את קיבוצי דרום הגולן, היעד המועדף להקמת קיבוצים חדשים היה הגולן.
“כשאתה אומר להאמין…”
כך התייחס לסוגיה מאיר אריאל: “לגבי רמת הגולן, רק הערה. אם מדברים על ‘הקיבוץ לאן?’, אז החזית שלנו היא המשקים הוותיקים דווקא ולא המשקים שמסתערים על רמת הגולן, עם כל תנופת הכיף שבמעשה ראשונים. ז”א מעין שחזור, או התנסות בחוויה שעברו המייסדים של התנועה הקיבוצית, פלוס כל ניסיון החיים שכבר התגבש, כל המסקנתיות שהתנועות ריכזו… מכל מקום, הדור השני בקיבוץ זו למעשה החזית של התנועה הקיבוצית. אני לא מדבר על חזית המדינה, אבל במידה רבה, זו גם חזית המדינה. כיוון שזה יהיה לבעיית המשקים האלה בעוד 20 שנה, או 15 שנה… אני מניח שמצב הייאוש קיים פחות או יותר בכל משק, אבל נתייחס למשק משמרות. אם הדור השני במשמרות, החליט להישאר במשמרות והוא מודע אל הבעיות העקרוניות והנפשיות שיוצרת ההחלטה הזאת, אז זו היא החזית של התנועה הקיבוצית – הקו הראשון. זו החלטה קשה מבחינתי האישית”.
לשיטתו, הליכת בני הקיבוצים להקים קיבוצים בגולן היא אולי הרואית, אולי רומנטית, אבל פחות חשובה מהמשך המפעל שהקימו ההורים.
דוד: “אבל רמת הגולן קוסמת וקורצת במידה רבה ועיני המדינה נשואות אליה… במידה רבה, זה מושך, אבל אני חושב שאם נתייחס לשאלה תור מי לעשות את העסק הזה, נדמה לי שזה לא תור הקיבוצניקים, שיודעים מהו קיבוץ ותיק ואיך הם היו עושים קיבוץ לו היה להם ‘שאנס’, אלא זה התור של סקציות אחרות של החברה הישראלית לרוץ לגולן”.
כשדוד מציין שעיני המדינה נשואות לגולן, הוא טוען שההליכה לגולן אינה רק כי היא קוסמת וקורצת, אלא כי זה הצורך הלאומי. כפי שעליי, כפרט, לשקול את האינטרס הקיבוצי ולא רק את האינטרס הפרטי, כך עליי לשקול גם את האינטרס הלאומי ולא רק את זה של הקיבוץ שלי. גם מאיר אריאל התייחס לכך, כאשר אמר שחזית הקיבוץ היא החזית של המדינה. דוד עתיד מסביר, שאכן, יש להקים קיבוצים חדשים בגולן, אך זו המשימה לתנועות הנוער, שיעשו את המעשה החלוצי הדומה לזה שעשו הורינו. אנחנו צריכים להישאר כאן ולהמשיך. למה? “…אם אתה מצליח לראות את הקיבוץ כקונטקסט שלם של חיים, כלומר, למשל, למה לא לעבור לעיר לקדם את הקריירה? אתה שוקל את הקיבוץ לעומת העיר במושגים לא אישיים ויום-יומיים; אלא מבחינת השקפת עולם יותר כוללת שיש לך כלפי העיר וכלפי המדינה.
“אני משוכנע שמבחינת קידום החברה האנושית, בכלל והחברה הישראלית, בפרט, למרות כל המכשולים וכל התהומות שהקיבוץ עומד בפניהם, זו חזית שיש להילחם בה, על אף שאתה לא רואה מתי תוכל להתקדם בכלל. זה יוצר חברה יותר נכונה ויותר שווה שנילחם עליה”.
מכאן ועד סוף השיחה לא הוזכרה עוד כלל האופציה של עלייה להתיישבות בגולן. כל הדיון נסוב בבעיות הקיבוץ הוותיק, בעיות משמרות, בעיות הדור השני והמחויבות של בני הקיבוץ.
את הדיון סיכם מאיר אריאל בדברים מעניינים וחשובים מאוד, שמתאימים לכל אחת משתי המסקנות – עלייה להתיישבות חדשה בגולן, או הישארות בקיבוץ ונטילת אחריות על עתידו. הוא הגיב על דברים של עוזי חגי: “אתה חי בקיבוץ, משום שאתה מאמין בדרך חברתית מסוימת, כתגובה לדרך חיים אחרת. אם אתה מאמין, אז אתה חי בקיבוץ”. אמר מאיר: “כשאתה אומר להאמין, אתה מתחייב במערכת מצוות מסוימת. מאמין זה לא סתם להגיד אני מאמין, להאמין זו מערכת מצוות מסוימת, או מערכת ערכים מסוימת, שאתה יכול להתווכח אתם, או להילחם עליהם ובסופו של דבר לקבל ולהגשים”.
ביניים: קבוצה ליישוב הרמה
מי שנטלו על עצמם את הגשמת מערכת המצוות והערכים, באמצעות הקמת התיישבות קיבוצית חדשה, היו חלוצי ההתיישבות בגולן, לפני יובל שנים. מרום גולן הוא בכור היישובים. אחת השיחות שתועדו בקובץ התנהלה במרום גולן, אז עדיין בקוניטרה. הנחה את השיחה גד אופז, מאיילת השחר, מהקבוצה שהובילה את מהלכי השיח. השתתפו בה שלושה צעירים ממייסדי מרום גולן, שלושתם בני קיבוצים: דינה רמז, מגבעת חיים, קובי רבינוביץ’, מנען, שנפל במלחמת יום הכיפורים ואבנר זילבר, מעין חרוד. השיחה הזאת מעניינת כמעין קבוצת ביקורת של בני קיבוצים שעלו להתיישבות חדשה בגולן, לעומת בני קיבוצים שהעדיפו להישאר בקיבוצם.
גד פתח את המפגש בשאלה ישירה לקובי: “האם אתה מאמין, קובי, שדרך החיים הקיבוצית היא דרך חיים נכונה מבחינה חברתית אנושית”?
כלומר, השאלה שנשאלה לא עסקה במשמעות ההתיישבות בגולן דווקא. כמו בשיחה במשמרות, ההתיישבות בגולן הייתה המובן מאליו. מה שעלה לדיון הוא ההתיישבות בגולן כקרקע פורייה להתחדשות הקיבוץ.
אבל התשובה של קובי הצביעה על כיוון אחר. בתחילת תשובתו, הוא ביטא אמונה יוקדת ברעיון הקיבוץ, ברעיון הקומונה, במפעלם של חלוצי העלייה השנייה, מתוך אמונה ברעיון.
“אבל המציאות השתנתה”, העיר גד וקובי השיב: “המציאות השתנתה, הקומונה לאור המציאות, צריכה אולי לענות על בעיות אחרות במקצת. היא עולה ברמה של הבעיות שהיא דנה בהן, שהיא צריכה לענות עליהן, אבל אני מאמין שזו הדרך הנכונה”.
אך לאחר הפתיחה הזאת, עבר קובי למסר אחר. חלוצי מרום גולן לא עלו בגלל הקיבוץ, אלא בגלל הגולן. “כשבאנו הנה, לא היה שום דבר אחר ולא דובר על קיבוץ, או משהו כזה. זו הייתה קבוצה ליישוב הרמה. יש פה יותר אנשים שבאו הנה בגלל שזה רמת הגולן, מאשר אנשים שבאו בגלל שזה קיבוץ חדש”.
אבנר: “כל אדם חי פעם אחת. מובן שיש זמנים שאדם מקריב יותר… זמני משבר. ואז אתה מוכן להקריב יותר ולא ללכת ללמוד, בגלל שצריך ליישב את הרמה… זו דוגמה די מוחשית לגבי הרבה אנשים פה. המטרה העיקרית בקיבוץ היא שלאנשים יהיה טוב. אבל לאנשים יכול להיות טוב באלף צורות אחרות. יכול להיות לו גם טוב במושב”.
דינה: “אין באמת מסגרת כמו הקיבוץ, שמאפשרת את כל השליחויות האלה, החלוציות… ובלי להפריע לדברים אישיים. מסגרת שבמיוחד מאפשרת דברים כאלה”.
קובי: “אף פעם לא נולדה בי השאלה: באמת, למה שלא אהיה בתל אביב… למה שלא אהיה במושב? אני בחנתי, האם נען זה באמת מספיק קיבוץ… מה צריך לשנות, מה עוד צריך לעשות שיהיה יותר קיבוץ. … תמיד הסתכלתי קדימה ולא אחורה… שבשבילי, לאן שהגיע נען, זה הקו הכי קדמי. אחורנית אני אסתכל? אני אסתכל איך לזוז קדימה… ברור שזה מאבק. יש דברים שנכשלים ויש התקדמות”.
מעניין שגם השיחה במרום גולן, כמו במשמרות, הסתיימה בנושא האמונה.
קובי: “… ניקח דבר פשוט. לקום וללכת בבוקר לאיזו עבודה… הלא בן אדם יכול לצאת מדעתו… או כשהייתי בצבא… למה דווקא אני הלכתי לחיל קרבי, לחיל קשה והייתי מאושר ועד היום, זו הרגשה עצומה. עד היום, אני לא משתחרר מזה. אותו הדבר בקיבוץ. אתה מאמין בזה ואתה מבין את ההכרח של זה ואז אתה חי כל רגע בצורה אחרת. הייתה לי סיבה שם, בסדרות בנגב… אבק, טינופת ולכלוך, אבל אני כל כך מאמין בזה… ואתה כל כך מבין שזו שאלת חיים… ואם יש עוד אנשים מסביבך שמבינים, אז נוצר הווי מיוחד וחברה מיוחדת. וזה גם איך שאני רואה את עצמי בקיבוץ”.
הרוח הזאת, רוח של אמונה, של אכפתיות, של מסירות ואחריות, היא זו שהקימה לפני יובל שנים את מפעל ההתיישבות בגולן, מפעל ההתיישבות הציוני שעיצב את גבולה של מדינת ישראל.
אם להקים קיבוץ – בגולן
הגולן מופיע בשלושה אירועים בספר “ארול אחד”. בדיווח על השיחה לקובץ “בין צעירים”. בדיווח על השתתפותו של מאיר אריאל באירוע “השמאל עם הגולן”, בה הביעה התנגדות להסכם שכרוכה בו עקירת יישובים.
באזכור השלישי, המילה גולן אינו מופיעה. בפרק העוסק בשנתיים בהן היה מאיר אריאל שליח עלייה מטעם התנועה בדטרויט, מצוטט חניכו, מרק לינטון: “אם כבר שלושים שנה אני חי בקיבוץ בישראל, זה 99 אחוז בגלל מאיר אריאל ואחוז אחד בגלל כל השאר”. קלדרון לא הזכיר שלינטון הוא חבר קיבוץ כפר חרוב, בגולן.
איני יודע אם מאיר אריאל דיבר עם חניכיו על חשיבות הקמת קיבוץ בגולן דווקא. אולי הוא דיבר אתם רק על חשיבות העלייה לישראל והקמת קיבוץ. אבל הקמת קיבוץ, הייתה הקמת קיבוץ בגולן, כפי שעלה בשיחה במשמרות.
